מחלוקת עתיקת יומין כימי הקמת תנועת החסידות, הייתה בין המצדדים בטיש החסידי לעומת אלו המתנגדים ואומרים שיש בכך משום ביטול תורה ומן הרצוי ללמוד בשעה זו עוד סוגיה. האמת, כמו תמיד, מסתתרת לה באמצע.
המחלוקת היא לא על הטיש, אלא על השאלה הגדולה: מה תכלית האדם בעולם הזה? ברי לנו ונאמנים עלינו דברי חכמינו זיכרונם לברכה במסכת אבות שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין".
השאלה ששאלו המתנגדים את החסידים היא: מה התכלית ומה האמצעי? זה ברור שכולם בסוף מגיעים אל נקודה אחת, לקדש שם שמים בעולם ולגרום נחת רוח לאבינו שבשמים. השאלה היא רק מה הדרך?
חסידים גרסו וגורסים כי תורה היא אמצעי ויראת שמים היא התכלית, והמתנגדים גרסו להיפך, יראת שמים גם היא תכלית להגיע באמצעותה אל התורה, תכלית שמים וארץ. לדידם של החסידים, ניתן להגיע אל התכלית שהיא יראת ה', גם באמצעות עמידה והתנועעות בטיש ובהתוועדות. הפסוקים והחז"לים מפוזרים על פני התורה כולה ומצדיקים את שני הדרכים, אבל זו הייתה תמצית הוויכוח בימי עבר.
דומה וכיום כמעט אין וויכוח בין הצדדים. החסידים אימצו את שקיעות התורה לא פחות מאחיהם הליטאים, והליטאים אימצו מעשי חסידות כמו שאר החסידויות. ראשי ישיבות מקבלים קוויטל'ך, קופת העיר מארגנת מסע קודש לקבר החפץ חיים בראדין ובפוניבז' יש מעמד נעילת החג על פארנצ'ס. אין היום עוד את החומה שהפרידה בין פולין לליטא. כששרים "ויעשו כולם אגודה אחת", כבר לא מתכוונים רק לאגודת ישראל, כולנו, כל החרדים אגודה אחת, כשהמטרה ברורה: "לעשות רצונך בלבב שלם".
בפולין היה נפוץ הספר 'הגן ודרך משה'. בספר ישנו משל נפלא – אותו הִרבה לצטט מו"ר הגה"ק הפני מנחם מגור זי"ע שבימים אלו חל יום ההילולא ה-25 שלו.
המשל הוא על מדינה שיצאה למלחמה, והמפקד הנבוך איבד את הכיוון, וכל חייל החל עושה דין לעצמו, אחד יורה מכאן ואחד משם. עד שקם חייל חכם ואמר אם כל אחד יתאמץ במקום אחר – לא נבקיע את החומה והתחמשות תאזל ונפסיד במאבק. הבה נתרכז כולנו מול נקודה אחת בקיר, נבקיע את החומה ונכבוש את העיר.
המחבר רבי יצחק בן אליעזר ממונקאץ' הביא זאת כמוסר לתפילה במניין, שרק כך התפילות מתרכזות יחדיו ומבקיעות שערי שמים. הפני מנחם כדרכו לקח את זה לכיוון של שלום ואחדות בין הציבורים במחנה היראים. "במקום לרכז את כל עוצמת האש במקום אחד לקדש שם שמים", קבל האדמו"ר, "כל אחד בונה במה לעצמו ויורה למקום אחר, האם על ידי זה תושג המטרה?"
ולשם האיזון, משל ליטאי בשם המגיד הירושלמי רבי שלום מרדכי שבדרון. הוא ראה את כלל ישראל חונה לשבטיו כמו חילות הצבא (הבריטי, כמובן) - חיל הים, חיל האוויר, חיל רגלי וחיל תותחנים. למאמץ המלחמתי דרוש את כולם, כי כדי לנצח את האויב אסור לעזוב שום זירה.
רבינו ישעיה הלוי בספרו 'שני לוחות הברית' בפרשת במדבר כותב בלשונו הטהור: "איש על דגלו באותות לבית אבותם. האר"י ז"ל היה אומר, כמו שיש ארבעה דגלים, כך יש ארבע כתות בישראל חלוקים באיזה מנהגים, ספרד אשכנז קטלוניא אטליא, וכל אחד יישאר בדגלו לנהוג מנהגו. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים".
אם נחדד את הדברים, הכתות בישראל הן כמו דגלים. כל אחד משוכנע שהוא נושא הדגל והשקפתו היא היא הנכונה והשאר טועים. אבל השל"ה - שנולד בלובלין שבפולין ולמד תורה בחלב שבסוריה - לימדנו דרך חיים כי מותר להיות חלוקים במנהגים, אבל יחדיו יש שלימות בעם ישראל. הגוונים, השוני והסגנונות – הם חלק מפירוטכניקה נהדרת שמרכיבה את האומה הישראלית.
ובכל זאת, דומה והקורונה הסירה מעט מהמחיצות האחרונות שנותרו בין המחנות. השכול לא הבחין בין חצר, קהילה, חוג ועדה. חז"ל אמרו זאת מפורשות "כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים". הטיש החסידי היה חייב להמשיך לדידם של אלו הרואים בזה אמצעי להגיע לתכלית, בדיוק כמו ששיעור התורה של רעהו הליטאי לא הפסיק לרגע. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
גיליון 'חלקי בעמלי' המלא
