מהרגע הראשון היה ברור לי שאני הולך לכתוב על זה. ׳חבורת האיקסים׳. איך שצמד המילים הללו הקפיצו לי מיתר פנימי בנשמה. חבורת האיקסים, געוואלד. סיפור שהתחיל עם מהומות בבני ברק, רימוני הלם, בלגנים, אוטובוס שנשרף, והופ׳ס.. ׳חבורת האיקסים׳.
מכל הסיפור של הקורונה והחרדים בחודשיים האחרונים, צמד המילים הללו הכי תפסו אותי. הרבה מחשבות רצו לי בראש אותו שבוע, בכל העניין הזה של החרדים הקורונה והמשטרה. עברו לי בראש לא מעט הרהורי ביקורת על התנהגות חרדים מסויימים מול חובת הזהירות של ׳ונשמרתם מאוד לנפשותיכם׳. לא מעט הרהורי ביקורת על התנהגות המשטרה והתקשורת שהראו אפלייה בהתנהגותם מול חרדים בשונה מול הפגנות בתל אביב או לוויות במגזר הערבי וכדומה, ובוודאי שהיתה לי ביקורת חריפה על אזלת היד של המשטרה ומכבי האש כאשר אוטובוס וחוטי חשמל בערו בלב בני ברק קרוב לשעה, מה שהיה יכול להסתיים באסון גדול חלילה. המשטרה העדיפה למנוע זמנית את כיבוי האש, בשביל להפגין כח. חוסר אחריות נוראה ואיומה, כאשר רק נס משמים עצר את מה שיכל לצאת חלילה מהפזיזות הזאת.
אבל פתאום נפוצה לה השמועה, ׳חבורת האיקסים׳. פתאום ריתק אותי הסיפור מכיוון אחר לגמרי. הופה. יש פה חבורה, יש להם שם, תלבושת, ואפילו מנהיג משלהם. יש פה סיפור. מישהו בתקשורת הכללית הלך לראיין את אחד הנערים מאותה חבורה, רגע לפני שהוא הלך להסגיר את עצמו למשטרה, והנער הצעיר שח את ליבו למראיין ואומר לו: ״לפני שאני מסגיר את עצמי, אני רוצה לתת לכם תמונה קצת שונה ממה שאתם חושבים עלינו שאנחנו. אתם שומעים את המילים חבורת האיקסים או חבורת המגנט, ולא יודע מה רץ לכם בראש, אבל אני רוצה שתקשיבו רגע לסיפור שלנו״.
אני רק רואה את המילים הללו, והלב שלי עוצר לפתע. דמעה מצטעפת פתאום בעיני. הקריאה הנואשת הזאת של הנער: ׳היי אתם אנשים, עצרו רגע׳. אתם שכבר הספקתם לתייג אותנו כחבורה שלילית של שאבבניקים שצריך לטפל בהם מהר, חכו שנייה. אני הולך אמנם להסגיר את עצמי וכנראה אהיה לתקופה קצרה מאחורי כמה סורגים, אבל געוואלד, אל תראו את זה ככה, תדעו לכם שמאחורי כל נער כאן יש סיפור, וסיפור עצוב וכואב.
עוד לא הספקתי אפילו לראות בכלל מה הוא אומר בהמשך, אבל הלב שלי כבר עבר למחוז אחר. פתאום מתקבלת לה תמונה אחרת ושונה. אני יושב וחושב לעצמי: רבונו של עולם, כמה אנחנו חוטאים כשאנחנו מצמידים ומתייגים כל כך הרבה ילדים טובים שלא הלך להם בחיים מסיבות שונות, עם כינויים כמו ׳נוער שוליים׳, ׳שבבניקים׳, או כל מיני תיוגים כאלו, כביכול מדובר בהתאספות כל הילדים הרעים שהחליטו להתאסף מתוך מטרה שטנית ברורה, לעשות רע לעולם. כמה שהסיפור האמיתי הוא לפעמים שונה והפוך לגמרי. אלו הרי בסך הכל נערים שהחליטו להתאסף ולהביע את תסכולם וכאבם בדרך כזו, כי לא השכלנו לשלב אותם בדרך שתתאים לנשמה שלהם, כי אנחנו מתעקשים שהדרך היחידה להיות יהודי שומר תורה ומצוות היא ללמוד בישיבה כל היום, דבר שלא כל נער יהודי יכול לעמוד בו.
זה הרי בדיוק מה ששח הנער ההוא למראיין שלו בתקשורת. ״העירייה מפילה את זה על ׳נוער שוליים׳ ובכך מתחמקת מאחריות המעשים של ילדי בני ברק. אבל אני רוצה להגיד שיש פה חבר׳ה שלא מתאים להם ללמוד כל היום. זה מה שהם החליטו. הם אוהבים שיעורי תורה, אבל רוצים גם לשחק כדורגל. למה אין פה אפילו מגרש כדורגל אחד? למה אין תקציבים לכל מיני פעילויות לבני נוער חרדים שלא הצליחו משום מה להשתלב בישיבות, כל אחד מהסיבה שלו? כל התקציבים הולכים ל׳ישיבות למצויינים׳, אלו שכבר ממילא מסודרים עם המסגרות, אלו שממילא החיים הולכים להם טוב ומקבלים תמיכה מכל העולם. איך ייתכן שדווקא הנערים הללו שצריכים את התמיכה הרגשית והכספית יותר מכל אחד אחר, הם אלו שלא מקבלים אותו?? הם אלו שנזנחים״?? אלו היו דברי הנער.
אף אחד כמובן לא מצדיק את מעשי הנערים עם שריפת האוטובוס וכל המהומות שנעשו באותו יום. אבל שאלת הנער מנסרת בחלל ומשאירה הד גדול. כמה צדק יש בשאלה הגדולה הזאת. ״איך הפקרתם אותנו לרחוב? איך זה שילדים מסויימים שלא מצליחים ללמוד כל היום, נזרקים ונשכחים מליבכם״?? זוהי שאלה שאסור לי להישאר אדישים מולה. היא חייבת להטריד את מנוחתינו. האם לא הגיע הזמן שנשנה לחלוטין את הגישה ואת תפיסת העולם שלנו כלפי אלו שלא מסוגלים ללמוד כל היום??
הבטחתי לכם שבטור הזה אשתף אתכם עם סיפורים מהחיים שלי. ובכן, בהיותי כותב כעת בעניין הנערים היקרים שמחפשים את דרכם מחוץ למסגרות הרגילות, אני נזכר מסיפור שחרוט עמוק בליבי, סיפור שאני מרבה לספר אותו בהזדמנויות שונות. וזה הסיפור.
זה היה בתחילת דרכי כאמן מופיע, לפני כחמש וחצי שנים. הגעתי אז לאמריקה עם הגיטרה, ובאתי להופיע לישיבה חסידית בהרי הקאנטרי, שם נוהגים בחורי הישיבות האמריקאיות לבלות את חודשי סוף הקיץ. זו היתה הישיבה הראשונה שהופעתי בה. קיבלתי שם חדר לכמה ימים, והתבקשתי להופיע כל לילה לשיעור אחר. הקומזיץ הראשון היה לבחורי שיעור א׳. שרתי איתם, סיפרתי להם סיפורים, וניסיתי ככל יכולתי להתחבר אל נשמותיהם הרכות של הצעירים ולרומם אותן. הבחורים ישבו, הקשיבו, שרו והתחברו.
בין הבחורים שישבו, ישב לו בחור אחד, עם פנים עדינות ועיניים מלאות תום ונשמה, אך עצב עמוק היה ניכר בעיניו. שמו היה חזקאל׳ע. אחרי הקומזיץ הוא ניגש אלי להגיד יישר כח ועוד כמה מילים, ומתוך מילותיו הרגיש לי שמשהו בו מבקש ישועה. נפש חסרת מנוחה. אבל לא ידעתי איך בדיוק לפתוח איתו שיחה מעמיקה יותר ולהבין מה הסיפור שלו.
למחרת, אני עושה קומזיץ לשיעור ב׳. והנה חזקאל׳ע שוב מסתובב שם איכשהו, יושב וקם וחוזר ויושב, נראה מכונס בתוך עצמו, ועיניו מבקשות נחמה. אני מביט בו לרגע, וליבי מתמלא בחמלה. אני מהרהר לעצמי, הלוואי ואני יכול לפתוח איתו שיחה ולהבין מה עובר עליו, מה קורה בתוך נפשו שנראית לי מיוסרת ומדוכאת. אחרי הקומזיץ אנחנו נפגשים שוב, אני מנסה לפתוח איתו שיחה, אבל באותה תקופה הייתי קצת ביישן. מילא לעשות קומזיץ ולשיר, אבל לפתוח עם מישהו שאני לא מכיר שיחה נפשית מעמיקה, זה כבר היה בשבילי שלב אחר. ככל שניסיתי, לא הצלחתי למצוא דרך לשיחה נפשית משותפת.
והסיפור חוזר על עצמו שוב ביום המחרת. אני עושה עוד קומזיץ, לבחורים המבוגרים יותר, ואני מבחין שוב בחזקל׳ע היקר, מסתובב שם. משל היה הקנאקע׳ר הגדול של הישיבה שמרשה לעצמו להסתובב בין כל הגילאים השונים של בחורי הישיבה. מבט חיצוני היה עלול להטעות שחזק׳לע הוא אכן בחור מהסוג הזה. הוא היה הבחור היחיד שהפאות הארוכות שלו הסתלסלו ככה מאחורי האוזן. בישיבות החסידות האמריקאיות זהו סממן של פתיחות יתר, השלב הראשון לקראת הפיכתך להיות ׳באם׳ (התחליף האמריקאי להגדרה ׳שבבניק׳). אבל מבט מעמיק יותר גילה בחור עם עיניים טהורות ועצובות, בחור שמסתיר כאב. ניסיתי שוב ושוב באותם ימים לפתוח איתו שיחת נפש, אבל לא הצלחתי. יום למחרת עזבתי את הישיבה, והמשכתי בדרכי.
עברה לה שנה. מגיע סוף הקיץ, ואני מגיע שוב לאמריקה. בהגיעי לשם, בקשו ממני מאיזה ארגון שמסייע למשפחות חולים ומביא אותם לנפוש חינם בהרי הקאנטרי, לבוא ולהופיע בפניהם. אני מגיע למקום, מוצא שכמה זמרים שרים לפניי, ואני מחכה שיקראו לי במקרופון לעלות אל הבמה. אחרי שעה קלה, אני שומע שקוראים לי, ואני עולה עם הגיטרה. וכאן מתחיל הסיפור.
כעשר שניות לפני שאני מגיע אל הבמה, אני פוגש שם בבחור, שפניו משום מה מוכרות לי. שערות ארוכות מכסות ומקיפות את צדדי ראשו, ואינני זוכר אם בכלל היתה לו אז כיפה על הראש. אבל הפנים שלו, היו עדינות וטהורות כל כך. הבחור מסתכל עלי בעיניים שואלות, ואני מבין שהוא מבקש לראות אם אזכור אותו. אני חופר וחופר וחופר בראשי.. מאיפה אני זוכר אותו. ואני פתאום נזכר. חזקאל׳ע! געוואלד. חזקאל׳ע. מה עבר עליו במשך כל השנה האחרונה?? מה הסיפור שלו, ולמה הוא היום ככה?? לא ידעתי מה להגיד לו באותם רגעים, וליבי נשא אז תפילה: רבונו של עולם, יש לי בדיוק חמש שניות בשביל להגיד משהו לחזקאל׳ע, ואני רואה שעיניו מבקשות שאגיד לו משהו, משהו שיעשה לו טוב על הלב. אנא, תן לי את המילים הנכונות להגיד לו.
פתחתי את כל ליבי ואמרתי לו: חזקא׳לע, אני רוצה להגיד לך דבר אחד. אני זוכר היטב שהופעתי בישיבה שלך, ואני זוכר שלמדו שם מאה בחורים. אבל דע לך, שמכל מאה הבחורים, יש רק בחור שאני זוכר את השם שלו, וזה אתה, חזקאל׳ע יקירי. יכולתי לראות את עיניו מצטעפות בדמע. אמרתי לו: ׳שלום יקירי, מקווה שתיהנה מהשירה׳, והמשכתי אל הבמה.
בירדי מהבמה, ניגש אלי יו״ר הארגון, יהודי צדיק יקר עתיר זכויות עם השם ר׳ יצחק, והוא שואל אותי: מענדל, ראיתי שדיברת לפני הופעתך עם הבחור שעובד בארגון שלי, אשמח מאוד לדעת מה בדיוק דיברתם שם ביחד. עניתי לו: אני אכן מכיר את הבחור כי הופעתי לפני שנה בישיבה שלו, אבל לא ממש הספקתי לשוחח איתו עכשיו כלום, רק סתם אמרתי לו שלום. אבל ר׳ יצחק מתעקש ואומר לי: מענדל, אני יודע שאמרת לו משהו, ואני חייב לדעת מה אמרת לו. אני חושב לרגע, ואז אני נזכר ואומר לו: אה כן.. אמרתי לבחור, שהוא היחיד מכל הישיבה שלו שאני זוכר את שמו. זכרתי שקוראים לו חזקאל׳ע. הוא פשוט נכנס לי אז ללב, אז זכרתי אותו.
״מענדל, אתה יודע מה עשית עם נשמה יהודית״? שואל אותי רבי יצחק. ׳בוא ואספר לך משהו׳. חזקאל׳ע הזה, סיפור כואב יש לו מאחוריו. הוא לא הסתדר כל כך עם הישיבה, מבחינת זמנים וכדומה. זה קשור הרבה להתמודדות לא קלה שהיתה לו במשפחה. בהמשך זרקו אותו מהישיבה. הדרך בה זרקו אותו היתה בצורה משפילה מאוד. עשו טיול שנתי לכולם ורק לו לא הרשו לבוא. זו היתה הדרך להראות לו את הדרך החוצה. חזקאל׳ע הוא בחור עם נשמה טהורה ורגישה, והוא נפגע עמוקות. הוא הרגיש נבגד מהעולם. והוא עזב תקופה קצרה אחר כך את דרך אבותיו.
אבל לא רק זה. בחדשים האחרונים, חזקאל׳ע מסתובב עם רעיונות מסוכנים בראש. הוא חושב מחשבות על להתאבד, רחמנא ליצלן. הוא אומר כל הזמן שאין מישהו בעולם שאכפת לו באמת ממנו. לא ההורים, לא הישיבה, לא חברים ולא אף אחד. אף אחד לא עמד לימינו ולא עזר לו אז. רק טענות היו עליו, כביכול היה הילד הרע של העולם. חמלתי על חזקאל׳ע והכנסתי אותו לארגון שלי, לעבוד בו קצת. אבל חזקאל׳ע לא מרפה מהמחשבות שלו, לעזוב את העולם. נמאס לו, אין לו סיבה לחיות. מי בכלל זוכר ממנו.
אבל באמצע הקומזיץ שלך, חזקאל׳ע ניגש אלי, ולראשונה אני רואה זיק של אור בעיניו! חזקאל׳ע שח לי בהתרגשות: האברך הזמר ההוא עם הגיטרה, הוא זכר את שמי, שנה שלמה אחרי! חזקאל׳ע היה מרוגש מאוד, והמשפט שאמרת לו נכנס לו עמוק בלב והחזיר לו משהו אבוד. זה החזיר לו את הסיבה לחיות. כי הוא הבין פתאום יש אנשים בעולם שהוא חשוב להם. מענדל אני רוצה שתדע, שהמילה הטובה שלך הצילה נפש מישראל.
חזקאל׳ע עזב אחרי תקופה קצרה את הארגון ההוא, והתחיל לעבוד בצורה עצמאית. אני עוקב אחריו כמה שנים, והוא גם אחריי. בעיקר דרך הסטטוס, ומדי פעם גם בהתכתבות. חזקאל׳ע עושה היום הרבה כסף בלי עין הרע. אבל הוא לא חזר עוד לדרך התורה. ותמיד אני חושב לעצמי, מה הדבר שצריך לקרות כדי שחזקאל׳ע יחזור.
לפני כמה חדשים פגשתי באחת הערים בניו יורק את המשגיח מהישיבה של חזקאל׳ע. הזכרתי לו את חזקאל׳ע ומה שהיה איתו בישיבה, ושאלתי אותו: האם אתה חושב היום שהדרך בה זרקתם את חזקאל׳ע היתה נכונה וישרה? הוא ענה לי בכנות: האמת, חטאנו עם הבחור. יש אמנם כמה פרטים בסיפור המשפחתי שם שלא ממש ידענו אז, אבל הדרך בה הוא הושפל מול חבריו היתה חסרת הצדקה. אמנם לא אני הייתי המחליט של המהלך הזה, אבל בתכלעס חטאנו עם הילד הזה. זה לא היה מוצדק. אזרתי עוז ושאלתי את המשגיח: לאור מה שהנך אומר, האם צלצלת אליו פעם לבקש ממנו מחילה?? המשגיח היה המום לשמוע את השאלה. אבל אחרי כמה שניות הוא ענה לי: מענדל אתה צודק. לא חשבתי על זה אף פעם. יכול להיות שזה מה שאני צריך לעשות. ובכן, אין לי מושג אם המשגיח אכן התקשר אליו בהמשך. והסיפור הזה עוד לא הגיע בנתיים אל הסוף המושלם שלו. אבל אני מספר את הסיפור הזה כמו שהוא בהרבה מקומות, ולפעמים אני מרגיש תוך כדי הסיפור, שלא מעט אנשים בקהל בוכים עכשיו בלב. כי לכל אחד יש חזקאל׳ע קטן בתוך הלב.
חברים יקרים. בכל קהילה ובכל ישיבה יש בחור שקוראים לו חזקאל׳ע. חזקאל׳ע כזה שאף אחד לא יודע מה עובר על נפשו, וכולם חושבים שהוא הילד הרע של השכונה, כאשר הסיפור הכואב האמיתי הוא שונה לגמרי לגמרי ממה שנראה. אנחנו יכולים להציל את אותם חזקאלא׳ך. את חזקאל׳ע היקר של הסיפור שלנו, זכיתי להחזיר לו תקווה לחיים, והלוואי שיום אחד אצליח להגיע גם אל נשמתו ולעוררו חזרה אל חיק היהדות. אבל בשביל זה אנחנו חייבים כולנו לעבוד בשיתוף פעולה. זה אני, זה אתה קורא השורות, זה המשגיח בישיבה, ואלו החברים, מהקהילה, השכונה או הישיבה. חזקאל׳ע כנראה לא יחזור לדרך אבותיו אם אלו שפגעו בו לא יבקשו לו סליחה, ואם הוא לא יראה יום אחד שהקהילה שלו תקבל אותו באהבה כאחד הבחורים הטובים, גם אם הוא לא לומד בישיבה כל היום. חזקאל׳ע לא רוצה להיות סוג ב׳, בשום אופן. הוא מרגיש שהוא סוג א׳, והוא כל כך צודק חברים.
בואו ונפתח את הלב. בואו ונשים לב אל הנשמות היקרות הללו. בואו ונעשה להם מקום, ונהיה שם בשבילם. נזכיר להם לחזקאלא׳ך הללו שיש להם שם משלהם ושאנחנו זוכרים להם את השם. ניתן להם לדעת שיש להם מקום ושהם אהובים ומקובלים. נפתח להם את השער, לפני שיהיה מאוחר מדאי וקשה מדאי. בואו ונפתח להם ביחד את הלב ואת הדרך.