התיעוד המזעזע והמטלטל בו נראים שוטרים בלבוש אזרחי, מותקפים פיזית, באבנים, מקלות ובעיטות, בידי צעירים פוחדים בלבוש חרדי במרכז העיר בני ברק - הוא מקרה דרמטי שאינו מאפשר מעבר לסדר היום הרגיל. מדובר במעשה קיצוני, תוך סיכון ממשי לחיי אדם, באלימות ברברית, שאינו יכול להסתפק בגינוי מוחלט, אלא דורש מאיתנו לקיחת אחריות ציבורית, קריאה לחשבון נפש וכמובן עיסוק בשאלה הקשה, היכן טעינו? כיצד נערך לינץ׳ אלים ומטורף בידי אנשים שלבושם מעיד עליהם כשומרי תורה ומצוות, בעוד במעשיהם מוכיחים כי מידותיהם מושחתות ומסוכנים לציבור.
למצער, הגינויים הרשמיים שהוציאו גופים שונים בבני ברק אחרי פרסום האירוע בקשה סובבים סחור סחור. הדוברים מגנים את האלימות, אך באותה נשימה מסבירים את הנסיבות המקילות. "הם" כלומר התוקפים השועטים אחרי הרכב עם מקלות ואבנים, לא ידעו שהיושבים בו הם שוטרים סמויים. "הם" נערים פוחזים ומשועממים שלא מייצגים מאומה והתנהגותם ראויה לגנאי. וכהנה רבות.
תגובות אלו מוטב שלא היו נשלחות כלל לאויר התקשורת. באקלים ההסתה המטורף שהתמלא מיידית נגד החרדים באשר הם, נדרשת תגובה מוחצת וברורה. למול חילול השם הקשה והנורא, נדרשת אמירה שמקדשת שם שמים. על נציגי הציבור החרדי להביע עמדה נחרצת של שאט נפש מול אלימות זו, שמשחירה את פנינו, פוגעת בערכים נעלים עליהם חונכנו לאורך הדורות, לפיהם המרים יד על איש מישראל נקרא רשע, וכי פורעים אלו חשודים על רציחה רח”ל.
על הציבור החרדי לעמוד בתוקף על זכותו לקבל הגנה ציבורית מול מבקשי רעתינו, כי חציית הקו באירוע הקשה - עלול לגבות מאיתנו מחיר נורא וכבד, בכל היבט שהוא.
חבורת הנערים האלימים והבלתי מייצגים, לבושה בדיוק כמונו. ההתקפה על הרכב הנוסע, במקלות ובאבנים, נראית רע. לולי הבגדים שהם לובשים, אפשר לחשוב בטעות שמדובר בנהג יהודי שנקלע לאיזור עוין, ויש להניח שבדיוק כך חשב הנהג. החוויה שלו היא בוודאי של סכנת חיים, ומי לידינו יתקע שהוא לא היה שרוי בסכנה כזו?! שאחת האבנים שהתעופפה שם וניפצה זגוגיות לא הייתה גם מסכנת חיים? מי יערוב לנו שבלהט הנעורים הקדוש, האירוע לא היה עלול להיגמר בנטילת חיים?
במסכת יומא מספרת לנו הגמרא מעשה בשני כהנים שעלו במרוצה על הכבש. כשאחד מהם עמד לעקוף את חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר, אחינו בית ישראל שמעו: הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות?
רבי צדוק לא עסק בהאשמות או בהתכחשות, אלא בלקיחת אחריות. ברור לו שמעשה כזה, מחייב את אותה מסקנה שנאמרה בפרשת עגלה ערופה, שהאחריות היא עלינו, על כולנו. וכפי שהגמרא דנה בהמשך, תחילתה של לקיחת האחריות היא ההבנה שסולם הערכים השתנה, ותחילת התיקון הוא להרבות בבכיה ולהבין זאת, להפנים שלא עוסקים כאן בחומרת טהרת הכלים, אלא בזילות של שפיכות דמים, שפיכות דמים הוא דזל!
הטאטוא הקבוע של אלו קיצונים ומשולי המחנה, אירוע חריג ולא מייצג, כל אלו טועים ומטעים. את חשבון הנפש עלינו לעשות כאן ועכשיו, לא לגמגם, לא לטאטא ולא להמתין לאירוע חמור יותר.
קו אדום כדם מתוח בין אווירה מזלזלת בקדושת החיים, ובין שפיכות דמים. הגמרא מותחת את הקו הזה בין הדם הנקי ששפך מנשה, ובין אווירת הזילות שמחייבת נטילת אחריות מצד כל מי שקשור אליה, כמו גם מצד זקני העיר ושופטיה.
הזילות הזו מתבטאת באלף דרכים אחרות, והיא לא אפיינה את התנהלותנו מעולם. חרדים הואשמו בעבר בדברים רבים, אבל לא בשפיכות דמים וגם לא בדברים דומים. האשמה הזו היא חדשה והיא מחייבת אותנו לחשבון נפש. משום שכפי שאומרת הגמרא, לא טהרת כלים הוא דחמירא, אלא שפיכות דמים הוא דזל. משהו השתנה לרעה ועלינו לתקן אותו במהרה.
- תיעוד זה מופץ ברשתות החברתיות, וניסיונותינו לאתר את בעל זכויות היוצרים לא צלחו. אם זהות הצלם ידועה לכם, הודיעו לנו בדוא''ל desk@kikar.co.il. השימוש בתיעוד נעשה בהתאם להוראות סעיף 27א לחוק זכות יוצרים, התשס''ח-2007.