בפרשיות השבוע אנו מתקדמים שלב אחרי שלב בתהליך ההתהוות המופלא של עם ישראל, וכפי שלימדו אותנו חז"ל כי מעשה אבות סימן לבנים, אנו צועדים בעקבות אבותינו, ומתחקים על עקבותיהם בלימודים מאלפים בתהליך זה.
אחד המסרים שחוזרים על עצמם במשך הפרשיות הוא נושא ההודאה והכרת הטוב, החל משליחותו של אהרן להכות את היאור במכת דם, ואת הארץ במכת כינים, כדי שלא 'יפגע' משה כביכול ביאור שהגן עליו בשעתו, ובאדמה שסייעה בידו לטמון בתוכה את המצרי. ואף לאחר שיצאו ממצרים נצטווו עם ישראל 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו', מדהים לראות כיצד נדרש מאתנו להתייחס בגישה של הכרת הטוב, על אף כל הסבל והשעבוד שעברנו במצרים.
מלמדים אותנו בעלי המוסר, כי האדם קונה בעצמו את המידות הטובות גם באמצעות הרגש, והפעולות הטכניות מרגילות את האדם להתחנך למידת הכרת הטוב, גם כלפי דוממים כמו היאור והאדמה, וכן כלפי המצרים שלא חפצו בטובתנו, כדי להשריש בעצמו את המידות הנעלות הללו.
כך אנו מוצאים שאותם מידות מקדמות אותנו להיות ראויים ליציאה ממצרים ולקבלת התורה, כפי שאנו מוצאים בפרשת השבוע "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל", ומסיים הפסוק: "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ". יתכן וסדר הפסוקים בא ללמד אותנו כי ההודאה העמוקה מצד כלל ישראל בקידה והשתחוויה, היו ההכנה לזכות למאורע הגדול והמשמעותי ביותר של יציאת מצרים.
ניתן לפרש זאת כי באמצעות המבט הנכון של האדם, לראות את הטוב, להכיר בו, ולהכיר טובה, הוא מכין את עצמו לקבל את כל הטוב הזה. ובלעדיו, מי יודע אם הוא אכן ראוי לקבל את אותה ההטבה.
•
ובמעבר לחיי המעשה, כבני אדם, עלינו לתרגל הרבה כדי להפנים את ראיית הטוב, ולהתרגל להודות עליו. זה מתחיל מרגע פתיחת העיניים בבוקר, באמירת 'מודה אני' – על עצם זה שאנחנו חיים! וכמו כל המידות הטובות, עלינו לרכוש אותם בעבודת חיים סיזיפית, החל מגיל קטן ועד זקנה ושיבה.
ברוח זו שמחתי להיות שותף ליזמה ברוכה שעוסקת בהנחלת מושגי הכרת הטוב כבר מגיל הרך, השבוע בבית ספרנו 'מדעים ויהדות' בחדרה:
בתקופה זו בה לא מתקיימים לימודים סדירים, נרתמו תלמידי בית הספר היסודי והוריהם למבצע מרגש בו כתבו מכתבי תודה אישיים לשומר בית הספר היקר מר דוד אמסלם שיחי' המשמש בתפקידו זה השנה הרביעית, במכתבים הלבביים צוינה העובדה כי מלבד היותו איש מקצוע מהשורה הראשונה, אישיותו החמה והתומכת באה לידי ביטוי מעשי בהיותו משמש לאוזן קשבת וכתף תומכת עבור תלמידים במצוקה, והוא נמצא בשיתוף פעולה מתמיד גם בנושאים אלו עם צוות בית הספר.
בערב שבת האחרונה ניצבה בפתח ביתו של דוד משלחת נכבדה מטעם בית הספר, נציגי צוות בית הספר וההנהלה, ואיתם שני תלמידים, אח ואחות, שנשאו איתם את המכתבים המרגשים, ולכל מכתב צורף שי צנוע.
דוד התרגש מאוד מהמחווה הבלתי צפויה, וציין את התפעלותו מההפתעה הנעימה שהייתה לו, "אני אשמור את כל המכתבים איתי לתמיד. זה היה מרגש ומקסים", הוא הודה לכל מי שהיה שותף לפרוייקט, ואמר כי הוא כבר מתגעגע לתלמידים, "אני מרגיש שהתלמידים בבית הספר הם כמו הנכדים שלי", סיים דוד.
אסיים בדברים שאמרתי בתגובתי: אני רוצה לברך את דוד היקר. אנו פוגשים אותו יום-יום בבוקר. תמיד הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ותמיד מחייך. אני מברך אותו שימשיך לחייך, ויגרום לאחרים גם לחייך, כי כשאדם מחייך אי אפשר להישאר אדיש. וכך, גם ילד שקרה לו מקרה שפחות משמח, ורואה את השומר מחייך, הוא נסחף איתו, ומחייך גם כן.
התרגשתי מאוד מהפרויקט, ומהבעת הכרת תודה לשומר בית הספר, כמה חשובה היא מידת הכרת הטוב, חז"ל מלמדים אותנו כי כל הכופר בטובתו של חברו סופו כופר חלילה בטובתו של הקב"ה, ומכאן נבין כמה חשובה והכרחית מידת הכרת הטוב ביהדות, כשיהודי קם בבוקר קודם כל הוא אומר: "מודה אני", ואומר תודה, אנחנו משתדלים להשריש אצל התלמידים שלנו את המידה הזאת. שמחתי שהדברים הופנמו אצל תלמידנו במסגרת הפרויקט של הכרת התודה לדוד. היוזמה התגלתה כמרגשת ומוצלחת מאוד, הן עבור דוד והן עבור התלמידים שלנו. לאור כל זאת, אני מאתגר את שאר מוסדות החינוך בארץ להצטרף ליוזמה שלנו, ולהביע כמונו הערכה אישית לשומרים. הם עושים עבודתם נאמנה, וראויים לפרגון מכל הלב.
יחד שבטי ישראל