על חטא שחטאנו בחילול ה' / שלהבת חסדיאל

שוב ושוב אנו, הפועלים בזירה הציבורית והתקשורתית, נדרשים למלא את החלל הקיים בהסברה חרדית, ולקושש הסברים שיסבירו לעם הזה, מה קרה לנו. מה קרה לשמירת החיים, לערכי כבוד הזולת, לאחריות הציבורית, לחילול השם. ואיך קורה שלא השכלנו לעשות את המעט, למנוע הטלת רפש במגזר שלם על לא עוול. איך אפשרנו לקטלג 12% מהאוכלוסייה הישראלית כפורעת חוק, מזלזלת בחיי אדם ומסכנת את הבריות.

הציבור החרדי סובל מהכללה. בכל פורום בו התראיינתי והופעתי, הסברתי במהלך השנה האחרונה כי החרדים נפגעים בכפילות. גם בריבוי התחלואה, קשיי כלכלה ושינוי דרמטי על אורח החיים הקהילתי, וגם ואולי בעיקר, מהכללה קשה הגוררת הסתה קשה ומכוערת, כלפי הרוב הדומם, המורחק חברתית, המתפלל בחוץ, הנזהר להנחיות, האחראי והמבוגר.

לא עוד.

תיעודי החתונות והאירועים האחרונים שומטים את הקרקע מתחת לטיעוני ההכללה שאנו החרדים, המגזר שהכי סובל ממנה ביום יום. זה כבר לא בשוליים, לא מדובר בפלגים קיצוניים, לא מדובר בטעות או משגה, אלא באור יום. קהילות מכובדות וחלקן מובילות, בוחרות שלא לשמור על הוראות החוק, בעת מגיפה עולמית, שפוגעת מדי יום במיליוני איש בכל העולם.

מותר ואף רצוי שיהיו דעות שונות. בלתי אפשרי בעיניי שמאות קהילות ותתי קבוצות יאמצו אותו שטאנצ' רעיוני בכל דבר, כולל בקורונה וגרורותיה. אך מהיכן האחריות וההיתר לעשות דווקא. בפרהסיה. ברבים. להפר בריש גלי את הוראות החוק והסדר, להביא לעימות מיותר עם כוחות המשטרה וכל זאת מבלי להציג אף טיעון הגיוני למפרע.

יש הרבה תלונות ואי צדק בהתנהלות הממשלה, במשבר הקורונה. הבלבול הגדול בהנחיות המשתנות, הפוליטיקה שמנחה את כלליה, חוסר האכיפה בצמתים קריטיים כמו נתב"ג, אי השוויוניות בקבלת ההחלטות ועוד, אך עם זאת, בל נשכח שכמעט כל גדולי ישראל והרבנים המובילים הורו לשמור על הנחיות הבריאות, לפחות רשמית. מה שאנו רואים בשטח, בחלק גדול מהריכוזים החרדיים, מעלה שאלה נוקבת: או שלהוראות הרבנים אין משקל ולהנהגה החרדית אין משמעת ציבורית. או שההוראות שמתפרסמות באופן רשמי כוללות גם קריצות עין לא רשמיות שמאפשרות הפרתן, על חשבון הבריאות, ההסתה והאחריות הציבורית.

בשתי התשובות אנו יוצאים רע, רע מאוד.