השבוע זכה נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בתואר חדש - "הנשיא לשעבר". יש משהו ייחודי במילה 'לשעבר', מאפיין עיקרי שהיא נשארת לנצח. 'השר לשעבר', 'המנכ"ל לשעבר', ועוד שלל תארים ותפקידים שבאים לפני או אחרי התואר שלא פג תוקפו - לשעבר. אדם המתמנה לתפקיד בכיר, שוכח לרוב לקחת בחשבון שמאותו רגע החלה הספירה לאחור עד שהתואר 'לשעבר' יהפוך לעיקר תפקידו ביום מן הימים, ובכך הוא ייזכר גם בחלוף דורות. כי ברגעי ההתחלה ההתרגשות כה רבה, העתיד נראה מזהיר, ואין מקום למחשבות כגון אלו.
הפוליטיקה של ימינו מלמדת כי אנשים צעירים ומוכשרים ברמה כזו או אחרת, כאלה שהיו רק לפני כמה חודשים 'כוכב פוליטי חדש', הפכו תוך פחות משנה ל'לשעברים'. כך הוא דרכו של עולם התארים והתפקידים. התואר המקורי פג תוקף, אין לו שום משמעות - דקה אחרי שהוא נמוג ונעלם. כך חולפת לה תהילת עולם.
הפוכים לחלוטין הם העמל, היצירה והעשייה. אדם שהתואר הוא לא משאת חייו, כי אם היצירה עליה הוא עמל, הרי שתוארו יבוא בעקבותיו ויישא בגאון את שמו לנצח: 'ממציא החשמל'. לא יהיה מי שיאמר 'ממציא החשמל לשעבר', או הצייר, הסופר והמשורר 'לשעבר'. דהיינו, כדי להשאיר חותם ולסלול דרך, נקודת המוצא חייבת להיות משמעותית הרבה יותר מכל תפקיד, תואר או מינוי.
נוהל לא רשמי שהשתרש בקרב אנשי תקשורת, קובע כי כאשר מראיינים מי ששימש בעבר מזכיר אישי של ראש ממשלה מנוח וכדומה, אזי בסוף הראיון עמו איכשהו תשתרבב השאלה: "תגיד, לו ראש הממשלה המנוח היה היום בחיים, מה הוא היה אומר?" או בניסוח דומה "כמי שהיה מקורבו של מייסד המפלגה זכרונו לברכה, הוא היה מעז לצאת היום מביתו?" והמרואיין, עוטה ארשת נבואה, נאנח קלות, ופולט את המשפט שלשמו זומן הנה: "ראש הממשלה המנוח מתהפך היום בקברו", ובכך הוא סיפק את הסחורה, והנה נולדה לה הכותרת: "ראש לשכתו לשעבר של ראש הממשלה לשעבר אמר כי ראש הממשלה המנוח מתהפך בקברו".
"הדרך היא העיקר", כך שמעתי אינספור פעמים ממורי ורבי, ראש הישיבה הגאון הגדול רבי הלל זקס זצ"ל, שהשבוע (כ"ב טבת) מלאו שש שנים לפטירתו. כשהדרך סלולה ומושקעת, כשיסודותיה חזקים - היא נשארת לנצח. כשהדרך רצופה בעמל ועשייה – היא לא תהפוך 'לשעבר'. היא כאן, תחת רגלינו, ואין צורך לראיין מאן דהוא שינבא לנו מה היה קורה לו הייתה עדיין קיימת, כי היא נר לרגלנו.
הדרך של כל בן ישיבה שזכה להקים את ביתו ולצאת לעבוד לפרנסתו, מפותלת היא, עולה ויורדת, נפשו נאבקת בין עולם הזה להבא. בין אביי ורבא ובין התואר הראשון והשני. בין חיי השעה שהמילה 'לשעבר' יכולה למשמש ולבוא בהם בכל עת, לחיי הנצח הקיימים לעולם.
בליל שבת קיצי אחד, אחרי תפילת מעריב, עמדתי בתור לברכת 'שבת שלום' מראש הישיבה. "אברהם, גש לביתי בצאת השבת", הפתיעני ראש הישיבה בבקשה שאינה מצויה ואני לא ידעתי מנוח עד צאת השבת...
מיד כשחצו המחוגים את שעת ה'צאת' לפי ר"ת, נקשתי על דלתו. "אגוטע וואך, שב נא", אמר ר' הלל במאור פניו. לא היה זה "הראש ישיבה", היה זה "אבא", בחלוק בית, בנעימות, כשידו על כתפי וחיוך אבהי נסוך על פניו, פתח ושאל: "היכן ההתמדה שאחזה בך בחורף הקודם, אבריימל'ה, מה השתנה זמן קיץ זה מקיץ שעבר?"
אלו רגעים שרבים מבני הישיבות מכירים, הלב גואה ורצון עז מתפשט באיברים, להתחיל מחר בבוקר התחלה מחודשת. אלו רגעים שהמילים נעתקות, אך העיניים מדברות, ולחלוחית נוגעת בריסיהם.
הוא לא היה צריך להוסיף ולשאול, המגע, פניו וקולו חדרו והדהדו במעמקי הנפש. "אתחיל מתחילת הסוגיה מחר בעזרת ה'", אמרתי לבסוף.
ואז, קם ראש הישיבה באחת מכיסאו, ניגש במהירות ל'פראק' שהיה תלוי על קולב בסמוך, מישש בכיסיו ושלף פנקס שיקים. בעודי תמהה על שעיניי רואות, רשם סך 3000 ש"ח,, דחף לכיסי ואמר: "דו ביסט א גרויסע בוחער, (אתה כבר בחור גדול), לך תוציא רישיון, זה טוב, זה יעזור לך בחיים"...
כמו אבא, אך גם כמו מורה דרך. ההיפך מההיגיון. במקום נזיפה, יצאתי עם 'פרס עידוד'. "זו לא הלוואה, זו מתנה בקניין גמור", אמר.
בבוקר למחרת, התחלתי שוב מ"מצוות הבן על האב" בקידושין כ"ט. הבן על האב, ואולי במקרה דנן, האב על הבן, ובמקביל יצאתי לשיעורי הנהיגה. כשהרישיון המיוחל הגיע סוף סוף, ביקש ראש הישיבה כי אסיע אותו לסדר חופה וקידושין בבני ברק.
בנסיעה הוא דיבר, ספק אליי ספק לעצמו, על הדרך. לא הדרך לבני ברק או הפקקים במחלף גהה, שהרי אלו יחלפו בעוד זמן קצר. הוא דיבר על הדרך - דרכו של האדם בעולם. על הזמן שאפשר לנצל בנסיעות, על יציקת תוכן בחללים הריקים של החיים, על השארת חותם בעולם הזה, חותם שיהווה תעודת ביטוח לעולם הבא.
אין מושג כזה של 'ראש הישיבה לשעבר' או 'מרן לשעבר'. מי שיוצק דרך ומתפרסם בשל עמלו, קנה את תוארו בקניין גמור.
הדרך המפותלת בין הדף היומי לעוד לקוח מרוצה, בין שירה בדביקות עם בני המשפחה סביב שולחן השבת לעיון במגזין הפוליטי של השבוע - חייבת להיות מושתתת על מהות ועמל. סלולה כדי שהבאים אחריה יוכלו ללכת בה.
"ומה הסוד?" שאל ראש הישיבה כשעברנו את מפעל קוקה-קולה, "איך נדע אם הדרך שלנו תישאר כאן?" הסביר. "בכל דרכך דעהו והוא יישר אורחותיך, גם כששומעים שירים בדרך, גם כשרואים בדרך את העולם הזה, דעהו! תן לריבונו של עולם מקום, קח אותו איתך, שים אותו ליד הקומפיוטר שלך, דעהו, והוא יישר אורחותיך".