ראיתם פעם מקק רווי ב-k300 בחמש הדקות הראשונות שלאחר ריסוסו? כיצד הוא רץ אחוז אמוק סביב עצמו, תוהה ומבולבל, מנסה להשתחרר מן הרעל ולהציל עצמו, מדדה ומקרטע? ואת סופו כבר יצא לכם לראות? אותו סוף מר (או מתוק, לנשים שבינינו) כשהוא משתרע הפוך על גבו, מובס ומצומק ורגליו מתנדנדות אל-על?
כך בדיוק נראים בעיניי המתחסדים והמצטדקים בתוך מחננו, המשתדלים לרצות כל חילוני המצוי בסביבתם הקרובה והרחוקה. מסכנים, שפרצופם האמיתי נגלה דווקא לאור הפרשיות האחרונות.
"אנחנו, זה לא הם", מוחים הם ב"דם ליבם" הכאילו ניגר, מעל הבימה הכתובה. "יש חרדים ויש חרדים", צועקים הם סמוקים מבושה. "חילול ה' נוראי", יגיבו מעל כל בימה בקנאות מתרפסת.
ומתי ישכילו דעת, שגם הטיפש או המיתמם מבין החילונים, נבון מספיק כדי שלא לחשוב אותך, אימא חרדית, כלוקה, לדוגמא, בתסמונת מינכהאוזן. גם המלומד הגדול, ביניהם, מבין לגמרי, שלא כל חייל מהנח"ל החרדי הוא בבחינת "צעיר חסר דעת וכסיל נבער".
הם מבינים ויודעים זאת, גם בלא העזרה שלכם, ידידי המתחסדים. אבל בואו ונאמר את האמת: הם אוהבים אותנו ככה. מודחקים, שחורים (ונישאר כאלו גם אם נעטה למולם מותגים צבעוניים). תמיד נהיה ה"משתמטים" (גם אם יקומו עוד 1000 נחלאים חרדיים), והם יעטירו עלינו עוד ועוד תארים, גם אם הם שיאני האינטלקט עלי אדמות ומודעים לכך שלהכליל זה פרימיטיבי, זה כבר 'פסה' ולא מוסרי.
אולי כי זה נוח לא לשנות את "דעותי הקדומות". אולי כי זה מחייב. ואולי בשל הכוח המניע את העולם היום ושמו בחירה חופשית.
כדוגמא, עולה לנגד עיני הסיטואציה בה צפרתי לרכב שלפני. אולי פעם ייתכן שפעמיים. לא יותר מכך. אך מימיני, על המדרכה, עמד גלוי הראש, שמיהר ל"סנן" ובקול: "החרדים האלה"!
החרדים האלה צופרים! נו, קומו כל המתיפייפים, דפקו על השולחן, צקצקו בלשונכם ואמרו: את לא מבינה שיש לך מעמד מחייב? למה באמת צפרת על ה' וצפצפת???
ואלה בדיוק יהיו כותבי המאמרים תחת הכותרת: "למה שונאים אותנו". אחרים שכמותם ידברו בטונים גבוהים מהרגיל על "כמה זה לא בסדר לקיים את ההפגנות האלו", ויאמרו זאת תמיד, כשחילוני מצוי בסביבה. אלו גם יתנו קולם בשיר, בהסתובבם בחנות בקניון, כדי שהצועדים לימינם ולשמאלם ישמעו, את שיריו של שלמה ארצי. אות ועדות, ש"הם מבינים עניין". לא סתומים ולא מנותקים. הם "אינים" בחברה הישראלית.
והם יבואו למקום עבודתם הקבוע (בסביבה החילונית, כמובן), יום לאחר שחרדי מסכן עשה מה שעשה, ודבר ראשון שיעשו יהיה ש...יתנצלו. כמעט אפילו יביעו חרטה על עצם קיומם. יאמרו שצריך לזרוק לכלא את החייל מהנח"ל. שחייבים "לגמור" את האם המרעיבה והעונש היחיד שלו ראוי דורס האתיופית הוא פשוט שידרסו אותו. "דרוס כל דוס".
ואוזניהם לא יקלטו את שמסננים לעברם, ודי בקול, "שסני"ק גנב". רק בשל היותם שחומי עור, ולא ירגישו שמישהו סתם שואל את עצמו באוטובוס "אבל למה הם לא מתקלחים, הדוסים האלו"?
הצדיקים האלו יקבלו על עצמם ייסורים באהבה.
אני רואה בעיני רוחי את הרוק הניגר מפיו של הלוקה החרדי ב"תסמונת הריצוי", בעודו מדמיין את השפעת מאמרו שכתב נגד המיעוט החרדי.
"יקרא את זה החילוני", עיניו בורקות, "ויבין שאני לא כמו כולם. אני נאור ומתקדם. יש לי חשיבה יחידנית, בלתי מושפעת ותלותית".
"וגם אהיה הדובר", ממשיך הוא לטוות את חלומו, "הדובר של הציבור המטומטם הזה כולו, שעוד לא מצא עד עכשיו אדם אחד שאיננו גלותי שיסביר, ידברר ויכבד אותו. אהיה אז אדם מפורסם, לא בציבור שלי. בציבור הנחשב, הכללי. ומה זאת אומרת? אעשה קידוש ה'. בטח. הכול לכבודו יתברך".
צר לי, ידידי, הלוקה ב"תסמונת הריצוי", אתה זקוק לטיפול.
אתה יודע מתי יחלו להתייחס אלינו בכבוד? רק כשהאור האמיתי ישפך עלינו ונחדל לרקוד מה יפית בעיני החילוני המצוי. וכל זאת רק כדי למצוא חן בעיניו. הכול ישתנה כשאנו "לוחמי התמורות" נהפוך לכלל הציבור. ובינתיים עלינו להשכיל ולרחם על אותם שוליים צרים בקרבנו, המחדדים לנו את הבחירה בין טוב לרע.