כמו כולם כאבתי את כאבו של הילד ותחושת הבושה שהוא חווה כשהמלמד דואג להזכיר לו קבל עם ועדה שהוא זקוק לריטלין. כפי שהתפרסם באתר "כיכר השבת", ילד "שקצת לא מבינים אותו בחיים" השאיר מכתב בו הוא מספר "המורה שלי חושב שאני צריך ריטלין ואולי באמת אני צריך, אבל זה לא אומר שהוא צריך לצעוק לי את זה כל חמש דקות בפני כולם".
מיותר לדבר על חובת הסודיות הרפואית המתחייבת מדין תורה, גם מיותר לדבר על חומרת הלבנת הפנים והרגישות הנדרשת כלפי הילד ושאר התלמידים. פחות משנה מה באמת היה בין המלמד לילד, המסר שאיתו הילד יוצא – מעוות. נקודת חוזק של ילדים שרוצים לעזור לעצמם ונעזרים בריטלין, נהפכת לאות קלון. אבל יותר מכך, הסיפור מעיד על תפיסה שטחית של הפרעת קשב כתופעה שמתחילה ונגמרת בריטלין. תפיסה זו מגמדת את הילד ודוחסת אותו לתוך קפסולת כימיקלים קטנה.
"חסר לך חומר במוח, לכן אתה מתנהג כך. נשלים לך את החומר ותהייה מתוקן", משל האדם אינו אלא מכונה. אמנם הטיפול התרופתי עשוי להיות חלק חשוב בהתמודדות של אנשים עם הפרעת קשב, אך אינו חזות הכל. הוא חלק מסל רחב יותר של אפשרויות שעומדות בפני האדם לשפר את יכולותיו ותפקודו, אפשרויות שנותנות מקום לבחירה חופשית, רכישת מיומנות ועזרה הדדית. מצופה מאיתנו, ועל אחת כמה וכמה מאנשי חינוך, שנגלה הבנה רחבה יותר לקשיים של אנשים אלו, נראה אותם כבני אדם ולא כמצבור כימיקלים מהלכי-על-שתיים. במילותיו של הילד, לזכור ש"כל ילד הוא נשמה", לא רק גוף.
המכתב אינו מספר לנו הרבה על מה שאירע בין הילד למלמד, הוא כמובן אינו מביא בפנינו את הצד של המלמד. אבל לא בכך העניין, כי יותר ממה שהמכתב מספר לנו על מלמד מסוים, הוא מספר עלינו כחברה. העובדה שהפרעת קשב עדיין נתפסת כדבר שיש להתבייש בו, לבייש בו, להצניע אותו או להימנע מלקרא לו בשמו - מדאיגה. קרוב ל-20% מהאנשים שחיים בקרבנו מתמודדים עם תסמיני הפרעת קשב ברמת חומרה זו או אחרת, מהם אנשים שהגיעו להישגים גבוהים בכל תחומי החיים האפשריים, ועדיין הפרעת קשב מוחבאת מתחת לשטיח והריטלין עטוף בשמות וכינויים מגוונים כמו "ויטמין", "סוכריות", "תוסף תזונה" ושאר ירקות.
פעמים רבות ההורים מבקשים להגן על ילדיהם בכך שאינם מספרים להם על ההפרעה שלהם, בהנחה שגויה שאם לא נדבר על כך מפורשות, נחסוך מהילד את ההתמודדות עם הידיעה שיש שלו הפרעת קשב. בפועל, גם אם הילד אינו יודע לתת שם להתמודדות שלו, הרי הוא חווה את התסמינים עצמם. אסטרטגיית ההסתרה לא מוכיחה את עצמה לאורך זמן.
לפעמים הילדים "מגלים" בעצמם את מה שחשדו בסתר ליבם, כמו שסיפרה לי אמא של חני שהביעה חשש מהשתתפות של ביתה בקבוצת טיפול לילדות עם הפרעת קשב. היא שיתפה בכאב שבתחילת שנת הלימודים הנוכחית הילדה תחילה לקבל "ויטמינים" שיעזרו למוח שלה להתרכז בכיתה. לפני ימים אחדים חזרה מבית הספר הביתה כשדמעות בעיניה, רצה לארון התרופות, חיפשה את הקופסה שממנה היא מקבלת כדור ראתה עליה את השם "ריטלין" ופרצה בבכי. היא פשוט שמעה את חברותיה בכיתה מדברות על "ילדות טיפשות ומופרעות" שנותנים להן ריטלין כדי להרגיע אותן...
ההסתרה מעצימה את הבושה ומעבירה מסר לילד שהוא פגום. כשלא מדברים עם הילד על ההתמודדות שלו, יוצרים עמימות וחורים בסיפור האישי של הילד, והוא צריך להשלים את התמונה עבור עצמו. כך נפתח מצע פורה לדמיונות של הילד אודות עצמו...
ריטלין הוא כלי עזר, בדיוק כמו משקפיים. מדוע משקפיים מרכיבים ברוב פאר והדר ואילו ריטלין נוטלים במסתרים? מי מאיתנו אינו משתמש בכלי עזר כלשהו כדי לתפקד טוב? ומדוע בכלל הפרעת קשב נתפסת כדבר שיש להסתיר?
אנחנו מצפים מאנשים שישתלבו בחברה, שיהיו דומים לכולם, שלא יהיו חריגים. אבל האם באמת זהו המצב? האם באמת כל האנשים דומים? האם חברה בריאה בנויה על אחידות או שמא על גיוון שיש בתוכה?
כאשר רואים אדם שהגוף שלו שונה משל אחרים בעקבות אסון – תיקנו חכמים לברך ברכת דיין האמת – שהיא ברכה על מקרים לא טובים שיש בעולם. לעומת זאת, כאשר ישנו אדם שיש בו שוֹנוּת מלידה, דווקא מברכים עליו את ברכת "ברוך משנה הבריות". משנה הבריות – מגוון הבריות, כי שבח הוא לבורא שברא מגוון עצום של בריות, סגנונות שונים וססגוניים, ביכולת יצירתית אינסופית.
כשם שלא כל הירקות מלפפונים, כך לא כל האנשים נוירוטיפיקלים. נוירוטיפקלים הם אנשים שהמוח שלהם פחות או יותר "כמו כולם", בשונה למשל מאנשים עם הפרעת קשב שהראש שלהם עובד בצורה ייחודית משל עצמו. הפרעת קשב היא הקצנה של תכונות אנושיות שחשובות מאוד לתפקוד של החברה. כאשר תכונות אלו מופיעות בצורה שמשבשת את התנהלות האדם, נדרשות פעולות שיסייעו לאדם לנתב תכונות אלו לכיוונים מועילים. כך או כך, כדי שחברה תוכל להתקיים, היא זקוקה להרכב מגוון של סגנונות, יחד התזמורת מנגנת. ברוך מגוון הבריות.
- חיים דיין, עו"ס קליני, דוקטורנט ויו"ר מכון הקשב