לאחרונה דיברנו הרבה על הפגנות
בעיקר כעסנו עליהם, על המפגינים. הזכות הדמוקטית שלהם ממומשת, כשזכות אחרת שלנו- נאסרת. תפילות מול הפגנות היו משוואה חדשה שעשתה כותרות , מלאה כתבות ונתנה לכולם הזדמנות לריב על שיח הזכויות.
בדמוקרטיה- חופש הביטוי הוא זכות יסוד שכוללת כמעט הכל: ביטוי בעל פה ובכתב ובכל התחומים.
זה כולל גם הפגנות. כי זכות המחאה היא חלק בלתי נפרד מחופש הביטוי, חופש שגם אנחנו משתמשים בו. אנחנו יודעים להשתמש בזכויות של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית, כשאנחנו רוצים וצריכים, ובצדק. הקהילה החרדית יוצאת להפגין ולמחות, ועושה את זה בדרך כלל בצורה שאי אפשר לשכוח. בין אם זה ב"עצרת המליון" ובין אם זה לפני כשבועיים בהפגנת חסידי גור הערד שנערכה לפי כל כללי הזהירות בזמן המגיפה
גם אז היו הפגנות המונים עם ביטויים קיצוניים, עם עשרות אלפי אנשים שהציפו את הרחובות וקראו קריאות והניפו שלטים בעד ונגד.
האם הביטויים האלה הם מה שהובילו בסופו של דבר לרצח? תלוי את מי תשאלו.
הכח שטמון במילים לא חדש. במשלי נאמר "מות וחיים ביד הלשון", אנחנו מלמדים את זה את ילדינו כבר בגן הילדים. ומזכירים שהלשון והמילים הם כלי רב עוצמה שיש לבחון במשנה זהירות את אופן השימוש בו.
האם כחברה למדנו משהו לגבי גבולות החופש הזה? וגבולות הזכות הדמוקרטית הזו?
המילים הקשות שנשמעות מקבוצות שונות אלו על אלו. כותרות העיתונים השונים מדי יום ביומו.
זה קיים גם "אצלנו" לא רק "אצלם" . הפרודיות השונות, הקריקטורות המלעיגות. קריאות גנאי כלפי אנשים שלא כמונו, כל זה יכול להתקבל תחת החותמת של "חופש הביטוי" אבל כשפוגעים בדברים שיקרים לנו, פתאום זה כואב. ואנחנו יוצאים נגד.
חברה משוסעת אפשר לקרוע לגזרים על ידי חופש בטוי שמנוצל בצורה צינית.
חברה מסוכסכת וקרועה אפשר גם לאחות על ידי חופש בטוי אם משתמשים בו בחכמה לביטוי עצמי שאינו פוגעני כלפי אחרים.
אז איך אתם בוחרים להשתמש בחופש הביטוי שלכם?