בפרשת השבוע אנו קוראים על אחד הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו "לך לך מארצך" בקריאה שטחית, זה נראה שהניסיון היה טכני, לעזוב, להיפרד מארץ מולדתו. אך בעיון נוסף המסר עמוק ומקיף הרבה מעבר לנושא הגאוגרפי, אברהם אבינו היה מורגל בעבודת השם הפנימית שלו, בבית פנימה, להדריך את משפחתו בדרך החינוך הייחודית שלו וכאן לפתע מורה לו הקב"ה "לך לך" – צא החוצה! אל תשאיר לעצמך בלבד את התגלית , אלא תוציא אותה לאור עולם!
כאן, אנו נחשפים להבדל משמעותי קיצוני, בין ההנהגה של נח לבין זו של אברהם, נח נדרש לשמור את עצמו, את משפחתו, להימלט ולהסתגר בתוך תיבה מגודרת ואטומה, ובכך לדאוג להמשכיות הבריאה בתוך מי המבול שהציפו עולם שלם שאיבד את זכות קיומו. אך אברהם נדרש דווקא לעבודה הפוכה, לצאת החוצה – להאיר את כדור הארץ באור האמונה ולהפיץ את הבשורה במרחבי היקום כולו. עד כדי שאוהלו של אברהם הפך לשם דבר, פתוח לרווחה מארבע רוחות לכל עובר אורח, ההיפך הגמור מהתיבה הנצורה והאטומה.
וכך ממשיל בעל המדרש (ילקוט שמעוני) את ציווי הבורא לאברהם "לך לך": אבינו אברהם דומה לצלוחית של אפרסמון המוקפת צמיד פתיל (-בקבוק בושם משובח באריזה אטומה) ומונחת בקרן זווית ולא היה ריחה נודף, כיוון שהייתה מטלטלת היה ריחה נודף, כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם!
• • •
ובמעבר חד לאקטואליה, השבוע, ידידי יו"ר קרן וולפסון -הקרן היהודית הגדולה בעולם- הרב אברהם גרינבוים קרא לי עם כמה חברים וביקש לשמוע מאתנו את חוות דעתנו, לאן אנחנו הולכים? מה עושים עם הפערים ההולכים וגדלים בחברה הישראלית, עם העוינות איש כלפי איש? איך מורדים את להבות השנאה והקיטוב?
כשאדם בעל השפעה כל כך גדולה ורחבה בעם היהודי כרב גרינבוים, שואל, חייבים להיות מדויקים ומעשיים, אמרתי לו את דעתי ואשתף אתכם בחלק קצר מהדברים.
כולנו מאמינים שלכל דור ישנם את האתגרים המיוחדים לו, ובמקביל גם את הכלים שנועדו לכבוש את אותם האתגרים. קטונתי מלתאר ולסכם את האתגרים שעברו כעם וכאומה בדורות האחרונים בכלל ובארץ ישראל בפרט. אך בעיני הקטנות, אין ספק כי רואים אנו בתקופה האחרונה תופעה שיטתית שכביכול אומרים לנו מן השמים "לך לך"! "צא מן התיבה", החוצה, סע, תתרחב ותתפרס על המרחב הציבורי אל "המרחב הפתוח", רבבות מתפללי בתי הכנסת וספרי התורה הוצאו לרחובה של עיר, 'קפסולות' של לומדי תורה על צבאם איש על מחנהו ואיש על דגלו. לומדים שלא במקומות הטבעיים שלהם. בני נוער נקראים למשימות לא שגרתיות , הרחבנו בזה בטורים הקודמים, בתקופת החגים.
יש כאן אמירה חדה וברורה שהתפקיד שלנו הוא לצאת מ"איזור הנוחות". לעומת תרבות קידוש ה"אני", שכל אחד מקדש את הטריטוריה הפרטית שלו, הקהילה המצומצמת שלו, ולהבדיל, את מכשיר הנייד האישי שלו, חשבון הדואר האלקטרוני הפרטי שלו, ומרגיש שכל העולם שלו מתחיל ונגמר שם, ורק שם. בא בורא עולם מצד אחד סגר את הגבולות, קיפל את כל העולם הגלובלי כולו, ומצד שני הוציא אל המרחב הציבורי את "שגרירי המעשים הטובים" המסורת והשורשים. הלא דבר הוא!
בעבר עסקנו במשמעות החסידית של הביטוי "ביטול האני", רק לאחרונה נתקלתי במשפט נוקב מכתבי הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, מגדולי ראשי הישיבות בדור שלפני מלחמת העולם השנייה, שהשבוע חל יום הזיכרון שלו: "שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו.... האיש ההולך עפ"י דרכי התורה ה'אני' שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית".
הבה ניקח לעצמנו את המסר החיובי, נתקדם מ"ביטול האני" לחיזוק האני המשותף - נרגיש באמת שכל יהודי הוא חלק ממני – יד , רגל בשר מבשרי ונצעד יחד , בדרכי אבותינו הקדושים אדירי האומה, ונפסע ביראת כבוד בנתיבותיו של אברהם אבינו יחד שבטי ישראל.