כמה אלפי ילדים ונערים, שפאותיהם סדורות להם בצדי לחייהם, יצאו היום לבתי תלמודם בתום חופשת בין הזמנים, שעבור חלקם היתה ארוכה מהרגיל, ופתחו בכך את זמן חורף תשפ"א.
מראות אלו מרנינים בכל פעם מחדש, משובבי עין ומרחיבי לב. אה, מי כעמך ישראל. קדרים קדרים של בני נוער יוצאים להשתלם בעבודת השם, לפי דרגתם, ללמוד תורה ולהחזיק בכך את העולם כולו, שהרי "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן" (מסכת שבת, קיט:).
אלא שהפעם, בשונה מבעבר, עננה גדולה מרחפת סביב החזרה ללימודים. ידו של נגיף הקורונה, המשבש סדרי עולם, עדיין נטויה על כמה וכמה ערים בישראל, בדגש על אלו החרדיות צפופות האוכלוסין.
שלא כמו ברוב הישובים, הסגר המלא על ערים אלו צפוי להימשך. אך עובדה אחת מאחדת אותן עם שאר המדינה: החלטת הרשויות להותיר את איסור הלימודים על כנו, מכיתות א ומעלה, זאת כלקח מהפתיחה הפזיזה בסוף הגל הראשון - שהביאה לגל השני.
אלא שכאמור החלטה זו הופרה, כאשר רבים רבים שבו ללימודיהם בערים החרדיות, למרות 'אדמומיותם' לנגיף, בעקבות הוראה שיצאה ממעונו של מרן הגר"ח קנייבסקי, התואמת להוראה דומה מראשית הגל הראשון.
בשונה מהוראה זו, דעתם של נשיא מועצת חכמי התורה מרן הגר"ש כהן, כ"ק מרן האדמו"ר מגור - ויתכן גם של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין - היא להמתין עם פתיחה רגילה של הלימודים בשתי קבוצות הגיל הרלוונטיות: תלמודי תורה וישיבות קטנות.
בשורות הבאות אנסה להבין את גישתם של רועי ישראל הללו, למול התהיה הנשמעת לאן נעלם כביכול שיקול ה"תורה מגנא ומצלא", העומד כידוע בבסיס החזרה ללימודים של חלק מילדי ישראל.
נתחיל מעובדות. שני גלי הדבקה גדולים פרצו בחודשיים האחרונים במגזר: כשבועיים אחרי פתיחת שנת הלימודים בא' אלול, וכשבועיים אחרי ראש השנה, עם הבדל גדול ביניהם - בעוד הראשון נרשם בעיקר בקרב צעירים (ונוצר גם בשל הבדיקות היזומות בישיבות הגדולות), השני ניכר מאוד גם בקרב מבוגרים.
אם משיעורי התחלואה אפשר אולי להתעלם, משום שבפועל רוב הנשאים אינם סובלים במיוחד, החלק החמור הוא תוצאת התפשטות הנגיף: תמותה של (בעיקר) מבוגרים ובעלי רקע רפואי מוקדם.
אין ספק כי בני הנוער, שלא ממש ניזוקים מהנגיף, נדבקים בהמוניהם במוסדות החינוך, ועד שיודעים זאת מספיקים להסתובב ולהפיץ את הקורונה בכל מקום אפשרי - גם לכיוונם של אלו שהיא מסכנת את חייהם באופן וודאי.
ואכן זינוק של ממש בתמותה מכה בשבועות אלו כמעט בכל שכונה וקהילה. למרות שהתחלואה (הגבוהה לכשעצמה) הולכת ופוחתת, האסונות נוקשים על חלוננו בזה אחר זה. מכך, סבורים גדולי התורה, לא ניתן להתעלם.
בעיתות מצוקה, שההיסטוריה היהודית עשירה בהן, נפסק לעתים קרובות ש"חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם", ולא פעם הושבת קול לימודם הטהור של צעירי החמד, בשל אילוצי הזמן, כאשר שיקול של פיקוח נפש עלה על כף המאזניים.
וגם כיום: אם מחבלים, ישמעאלים צמאי דם, היו מסתובבים עם חגורות נפץ וכלי משחית אחרים לגופם, בחוצות ערינו - וכי מישהו היה מעלה בדעתו לשלוח את הבנים ללמוד תורה? היחס למחבלים ביולוגיים, וירוס זעיר ומתעתע שמופץ בעוצמה לכל עבר, לא אמור להיות שונה לדעתם של הרבנים הנחשבים.
אז נכון. נטען כי גורמים בכירים הסכימו למתווה פתיחת לימודים, שפוצץ בשל התערבות פוליטית ומשפטית. אך זה לא שדעתם מראש היתה נוחה מכך, אלא הדבר נעשה תחת אולטימטום כי המוסדות ייפתחו כך או כך ועדיף שזה יקרה תחת מגבלות כלשהן.
עיקרו של דבר: אין כמו הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. הבל שמקיים את העולם. לא כזה שמוביל למותם של יהודים ולהרס משפחותיהם.