ברגע בו שמעתי על האיסור לקיים את תפילות יום הכיפורים שלחתי באופן אינסטינקטיבי הודעת ווטסאפ לחברי הקהילה ובה כתבתי: אצלנו נקיים תפילות כרגיל ויהיה מה!
ובכל זאת, ברור לי שנצטרך לנקוט בזהירות יתרה ובמינימום משתתפים.
ומכאן, אני רוצה להפנות אלומת אור הנוגעת למהותו של יום הכיפורים ולקושי שנוצר אצל אותם אנשים שלא יצטרפו למנייני התפילה.
על יום הכיפורים נאמר בתורה ״עיצומו של יום מכפר״. במסכת שבועות ישנה מחלוקת יסודית בין חכמים לרבי.
חכמים דורשים שני תנאים כתנאי לכפרה- תשובה ויום כיפור לעומת דעתו של רבי הסובר כי בעצם יום הכיפורים יש די קדושה המספיקה בכדי לכפר על עוונות.
אולי ניתן לבאר כי מחלוקתם מצביעה על מידת המאמץ הנדרש מאדם בכדי לזכות לכפרה.
נראה כי לרבי - ללא כל קשר לעוונותיו של האדם - הרי שהקשר העז של הנשמה לאלוקיה הוא כה חזק ועמוק עד אשר אינו ניתן להפרדה כדברי קדשו של הבעל התניא אשר נחקקו בתחילת פרק ב': "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש".
ביום קדוש ונורא זה נברא בנו משהו חדש - הנשמה מתאווררת וכל החטאים מתקלפים ונמוגים מאליהם.
ולא זו בלבד אלא שרבי ראה ערך בחלקיות, בשבריריות ובהעדר שלמות - כל עוד אדם צם ומכוון ליבו ליום הגדול הזה.
בשם רבי נחמן מברסלב נאמר שיש תשובה בבחינת ימי חול. כאשר אדם נאבק עם עצמו ומחוסר שביעות רצון ממעשיו הוא מוכיח בזאת שהוא אינו מתכוון להשלים עם חטאיו וזוהי עצם התשובה. רעיון זה הוא בדומה למובא בזוהר הקדוש כי המנצח הוא זה אשר מחזיק את הנשק ביד ולא מרפה ממנו בשום זמן ומצב במהלך הקרב.
ואולי זו הכוונה במונח השגור על לשוננו 'עבודת השם' - פעולה מתמשכת ובלתי פוסקת לעשיית תיקון.
עלינו לדעת ולזכור תמיד לכל מעשה טוב יש ערך עצמי. ההלכה קובעת בענין ארבע כוסות של גאולה שכל הכוסות הן מצווה אחת ובכל זאת יש דעה במסכת פסחים (קט ע"ב-קי ע"א) הסוברת כי "כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא" - כל כוס היא מצווה נפרדת בפני עצמה.
בתפילתנו אנו מבקשים 'ותן חלקנו בתורתך' ומשמעות הדברים היא בקשה מעומק ליבנו – אנא תן לנו את החלק שלנו. בורא עולם רוצה ומבקש מאיתנו רק את מה שאנחנו יכולים ומסוגלים!
מסירות הנפש של עם ישראל לקיום המצוות בימים אלו, בימי כאב וסבל עוני ודוחק בימי שכול ושבר יבקעו את השמים ויביאו איתם זרם של בשורות טובות.
אם נגזרה עלינו הקורונה וכדי לשמור על חיים אנו נדרשים בצער לשנות מהרגלינו אנא תהא זו כפרתנו.