את שאלת הפסח, מה נשתנה, אני עומד ושואל באמצע אב.
לפני כמה שנים, הבטחתן בכל היקר לכן, לבחור יקר, עלם חמודות, שאתן מוכנות להקדיש את כל החיים כדי שישב וילמד. מוכנות לוותר על הרבה מתענוגי העולם הזה, והכל למען לימוד התורה.
מה נשתנה הלילה הזה, שנזכרתם שהבעל צריך לעבוד, מכל הלילות שהבנתן שעדיף שישב וילמד? האם באותם הימים - כשהבחור רצה אתכן רק בגלל שהסכמתן שימשיך ללמוד תורה - האם אז לא חשבתן עשר שנים קדימה? האמנם אחרי עשר שנים הבינה היתירה - בפג תוקף?
מותר לכל אשה להחליט איפה היא רוצה למקם את עצמה - עם נשות האברכים, או עם נשות העובדים. עם חובשי המטפחות או עם חובשי הפיאות. עם אוכלי הבד"צים למיניהם או עם אוכלי הרבנויות לסוגיהם. עם אלו שקוראים שבועונים, או עם אלו שנמנעים מלקרוא אילו את תוויות השמפו.
זכותה של כל אחת להחליט מה היא רוצה להיות, וחובתה לבחור בטוב, לבחור בחיים. אחרי שהיא מחליטה, היא צריכה למצוא בחור/בעל שותף לשאיפותיה ומאוויה, ולהקים יחד עימו בית בישראל. ואם - נניח - בחרה האשה לאכול בד"ץ, ואחרי כמה שנים פתאם רוצה לאכול רבנות - כל הנישואין עימה הם בטעות.
ותארו לעצמכם, את אותו אדם שיקח משכנתא מהבנק כדי לקנות בית, ואחרי עשר שנים יתבע את הבנק, למה כל חודש הם גובים ממנו כך וכך מאות או אלפי שקלים, מה יגידו לו? ואותה אשה שלקחה "משכנתא", כדי לקנות בעל, ואחר כך החליטה שהיא לא רוצה לעמוד בתשלומים - היא כן צודקת?!
ולא זו בלבד, אותן נשים שכתבו את הכתבה, שדעתן במשקל נוצה, טענו - אילו היו בני זוגנו ראשי ישיבות או פוסקי הלכה בולטים, היינו בשמחה, נוטלים עלינו את המשימה הקשה של החזקת הבית, לעולם. אך הם אינם כאלו. סוף ציטוט.
ואני שואל - האם הסכמתן להקריב את עשר השנים האחרונות בשביל לימוד תורה, או בשביל כבוד, בשביל להיות רבניות? האם אינכן יודעות שלימוד התורה הוא לאו דווקא - ואדרבה - בשביל לשמש בתפקיד מכובד?
ואחרי הכל - נתעלם לרגע מהשאלה אם צריך ללמוד או לעבוד, ונשאל שאלה אחרת - מאיפה אתן יודעות מה צריך לעשות? האם למדתן את כל דברי הרמב"ם והשולחן ערוך, עם כל המפרשים, וכל השותי"ם וספרי המוסר שעוסקים בשאלה הזו, והחלטתן שראוי שבעלה ילך לעבוד? מאיפה אתן יודעות מה צריך לעשות? ומה נעשה אם יום אחד תחליטו שאיסור "בורר" בשבת הוא גם לא הגיוני?
אבל מה בכל אופן למדתי? שלא כל הנשים דעתן קלה, יש כאלו שאין להם בכלל.