להיות,
כמו שהתפללה חנה,
"זרע אנשים - שמובלע בין אנשים",
אחד מעם,
חי בין כולם,
עם כולם.
תבינו,
שבענו מלשמוע על בעיותינו,
טעויותינו,
התעקשויותינו,
ועוד מאלו. (כהנה וכהנה,)
אתם צודקים,
זה מה שאתם רוצים לשמוע?
יודעים כבר שטעינו,
טעינו, ועכשיו בוכים על זה.
יודעים שהתעקשנו,
לפעמים אפילו סתם.
יודעים אנו את מקומנו,
הגם ככה קטן,
בפינה של הפינה,
בחשש,
ובמבט מיוסר.
יודעים..
יודעות..
אבל זו סיבה?
זו סיבה,
שעד היום אנחנו טועים,
מתעקשים,
לא מתפשרים.
מה, כל מה שנגיד,
לא לעניין,
לא נכון,
כמו סתם מילים,
עם מליון טעויות כתיב?
(בכתב?)
אין לנו דעה?
דעת יחיד שמרגישה,
הרי אפילו יום הכיפורים נדחה,
מפני יולדת שמרגישה.
ואפילו שבת קודש, מתחללת,
על אדם שיש,
את נפשו הכמוסה מיוסרת.
לא יבוא יום שתגידו
גם לו מותר לא להסכים,
לא לרצות,
גם לו יש רגשות.
הוא לא חייב לחייך,
ורק להגיד תודה,
תודה מבוישת,
שרק צועקת,
את נפשו של נער,
בגוף מלא צער.
תתגמש,
סע חצי מדינה,
תראה זה ממש שלך,
נו באמת,
אתה לא בשר בן עשרים ואחת,
זה נכון ששני קווים מקבילים,
לעולם לא ייפגשו,
אבל מי אומר שהם לא יכולים להקים
בניין עדי עד.
כן, בניין כזה..
כאלו כבר נפלו ב11 בספטמבר,
אולי תגידו,
כן אני איתך,
עימו אני בצרה,
אולי תשמעו,
ורק תשתקו.
תנו לנו להוציא רגשות,
לא חייבים רק לכלות, (מלשון כלא)
אנו בני אדם,
כן גם אם מבוגרים.
ואיך הגיבה כבר,
צדיקה אחת,
הרי את הזוגות שאינם נפקדים,
אינכם מאשימים,
רק מתפללים,
אולי אפילו בגללם
קצת בוכים.
אז תתפללו במקום להאשים,
תקוו במקום לרכל,
ותחייכו במקום לעקם את האף,
זה כבר לא מזיז לנו,
רק שורט את מה שמילא שרוט.
וכתב לי עוד נוסע
בהפלגת חיים זאת,
"ידידי - עמך בסירה זו,
על משקל בצרה - בסירה",
כמו שהבטיחנו אדונינו דוד,
"עימו אנכי בצרה".
חיים שלמים,
אתם מחפשים סגולות,
עצות ותחבולות,
למשעולי החיים,
וניסיונותיהם,
מה יותר פשוט מלהידבק במידותיו,
"עימו אנכי"...
תהיו עימנו,
בשתיקה,
בדיבור ישר.
דברו איתנו,
אפילו סתם.
תאמינו,
אנחנו יכולים לשמוע
גם על חייכם.
ילד שנולד,
וילדה שעלתה כיתה,
חיפוש דירה,
או ראש כויילל שדורש יותר מידיי,
אנחנו בני אדם,
מה ביקשנו,
רק דבר אחד,
פשוט להיות...