כך מבדילים בין דם לדם // מאיר ברגר

הנה נתון נוסף ששני הצדדים מסכימים עליו: רמת המשמעת להנחיות משרד הבריאות בקרב רוב הציבור החרדי גבוהה באחוזים ניכרים על פני הציבור הכללי. יותר ויותר אנשי ציבור הנמנים על המגזר הכללי, על השיטור המקומי, על אנשי מקצוע, מעידים כי מסכות וריחוק חברתי נראים בצורה בולטת יותר ברחוב החרדי על פני הרחוב החילוני.

והנה נתון שלישי שאף עליו שוררת הסכמה בקרב ההנהגה החרדית וגורמי המקצוע: שיעורי התחלואה הגבוהים במגזר החרדי הם בעיקר נגזרת ישירה של מאפיינים תרבותיים ואמוניים העוסקים בצביונו, אורח חייו, התא המשפחתי המבורך ומול כל זה ההסתגלות המתמדת למגורים הנתפסים כמגורים צפופים בעיני האדם הלא-חרדי.

בחסות הקונצנזוס סביב נתוני הבסיס הללו ניתן היה לצפות ממקבלי ההחלטות בבואם לנסות להוריד את שיעורי התחלואה ברחוב החרדי לנהל דיאלוג מתמיד מול הנהגת הציבור החרדי וכדי להבין אלו פתרונות המצויים בארסנל המקצועי רלוונטיים יותר למוקדים הנגועים ברחוב החרדי, אלו רלוונטיים פחות, אלו פשוט לא צפויים לעבוד.

שיהיה ברור. אף אחד לא בא לטאטא מתחת לשולחן את בעיית התחלואה במגזר החרדי. מצוות 'ונשמרתם' ברורה ונהירה לכל דרדק חרדי. אבל דווקא משום כך הפתרונות אודותיה אמורים לבוא בהסכמה עם הנציגות החרדית הארצית והמקומית ולא מעל לראשה.

זה לא קורה. מה שכן קורה הוא מדיניות של הנחתות. מדיניות של הבדלה בין אוכלוסיות. מדיניות המפלה בין דם לדם. רוב התחלואה בישראל מפוזרת בערים הנחשבים לירוקות, פרופ' גמזו אף הודה כי ביחס לעולם התחלואה גבוהה גם בהן. אבל שם הרמזור משום מה לא מהבהב.

אני לא נמנה על אלו שחושבים שמר גמזו מתעורר כל בוקר וחושב איך לחנוק את הציבור החרדי בעריו. אני כן חושב שחוסר הרגישות המובהק של מקבלי החלטות כלפי הציבור החרדי מקבל ביטוי בועט על גב ילדיו, נעריו, משפחותיו, כלכלתו.

לא יכול להיות ש'הגורמים המקצועיים' יחששו להטיל סגר על אילת בחשש מפני קריסת כלכלתה ויגלו אפס רגישות כלפי כלכלת הערים החרדיות. לא יכול להיות שבריכוזים חילוניים הם יסמנו מדיניות של פינצטה באמצעות צביעת שכונות בודדות ועל ערים חרדיות הם יניפו באופן גורף את יד הכורת. כן, זה נשמע נורא, אבל כך מבדילים בין דם לדם.

• הטור הופיע הבוקר בעיתון 'המבשר'