י"ח באלול, יום הולדתם של מייסד החסידות הבעש"ט ובעל התניא, הוא גם יום פטירתו של הגאון רבי עבדאללה (עובדיה) סומך זצ"ל, מנהיגה של יהדות בבל (1813-1889), אשר ייסד את המקבילה ל''עולם הישיבות'' הולוז'ינאי בבבל.
הוא הרים את קרן התורה באופן חסר תקדים, שלא היה כמותו מימות הגאונים בבבל לפני אלף שנה, והיה מורם ורבם של גאוני בבל האחרונים, בהם הבן איש חי, כף החיים, ר' יהודה פתיה ועוד ועוד, כולם יוצאי בית המדרש "בית זליכה" היוקרתי שאותו הוא הקים. אורם של כל אלו מהווה מגדלור רוחני לכל היהודים מקצוות תבל – מאירופה הקרה ועד עיראק הלוהטת.
"נתבקשתי להיענות לאתגר חלוצי – בהחייאת האיקונין של ר' עבדללה סומך - מתוך צילום שחור-לבן יחיד וקטן ששרד, וזאת לצורך תצוגה בקיר המזרח של בית המדרש הענק "בית זליכה", שמוקם בימים אלו בנתיבות, לזכרו של ר' עבדאללה", מספר הצייר גילי שטרן, שהתפרסם בקלסתרונים המרהיבים של גדולי ישראל שיצאו מתחת למכחולו.
סיום הציור בתקופת הקורונה ולקראת יום פטירתו, העלה קשר בלתי צפוי לימינו אנו: הרב עבדאללה נפטר ממגפת כולרה שפשטה אז בבבל. עקב המגפה שהשתוללה במלא עוזה, הטילו השלטונות הגבלות שנועדו לצמצם את התפשטות הנגף. בתוך כך נאסר על היהודים לקבור את רבם בקברות אבותיו שממזרח לחידקל, ולא עזרו כל ההפצרות של היהודים וחכמיהם – זו הייתה החלטה נחרצת לא פחות מהאיסור העכשווי על חסידי ברסלב ליסוע לקבר ר' נחמן (נכד הבעש"ט) באומן, להבדיל.
במקום זאת אישר המושל לקבור את הרב במקום חילופי בחצר "יהושע כהן גדול", מעברו השני של הנהר החידקל, ו"כתב ומסר בידם פיתקא דהורמונה (- אישור מלכותי)". אך בכך לא תמה הסאגה: באמצע טקס ההלוויה האלטרנטיבי הופתעו היהודים מחמולות של קהל ערבי שבא לעשות בהם לינץ, בטענה ש"הכהן הגדול שלהם הוא ואין להם רשות לקבור יהודי אצלו"! התפתחה קטטה שלוותה באלימות וביני וביני הצליחו לקבור את ר' עבדאללה, וכדאי בזיון וקצף. השתלשלות האירועים הובילה לימים רבים של דיכוי היהודים בבבל, מאסרי החכמים, וגלים של פרעות אלימות ושפיכות דמים.
כאלו היו חייהם, מגפות מימין ואלימות משמאל. (כדאי לקרוא את התיאור המצמרר של ר' שמעון אגסי, תלמיד ר' עבדאללה, על פטירת בנו בערב חתונתו, ממגפה נוספת של דבר, שלימים המיתה בגל נוסף גם ר' שמעון עצמו. בכך הוא נוסף לרשימת מקובלים שנפטרו ממגפה ובהם גם הרמח"ל והאר"י ואכמ"ל).
לאחר פד' (84) יום מיום הקבורה, כמעט שלשה חודשים, יצאה פקודה מאת השלטונות בקושטא להוציא את גופת ר' עבדאללה זלה"ה ממקום קבורתו לצד יהושע הכהן ולהעבירו לנחלת אבותיו בבית הקברות בבגדד, וזאת כדי להפיס את דעת המוסלמים. הדבר הוסיף צער על צער שכן היה בכך ביזוי כבוד המת, כאילו לא די היה בהשפלה בעצם יום קבורתו.
אך מעז יצא מתוק: כארבעים מוסלמים ובהם מכובדים שונים, אנשי צבא, ואף שני רופאים התלוו למשלחת חכמי היהודים להוציא את גופת הרב. הם הצטיידו בסמים ריחנים לחפות על ריח הסירחון והבאשה החריף שיעלה מפתיחת הקבר: "כאשר פתחו את הקבר היו הרופאים והעומדים שם סוגרים את אפם...אך לא כאשר דימו כן היה: כי אם מצאו אותו כאילו עתה מת וכאיש הישן על מיטתו במשכבו, וכאשר ראו כן תמהו ולא קמה עוד רוח בהם... ואז אמרו הגויים: עתה נתאמת לנו שיש גן עדן גם (!) ליהודים גם לכל העובד את האל האחד באמת וכו', ועשו לו כבוד גדול כיאות לנביא ולקדוש ה' מכובד... ולא נצרכו לסמי הרופאים וכו', וקברו אותו בכבוד גדול ויקרא סגי, ואז שבו כל אחד למקומו מהללים לאל נורא עלילה". (עדות ר"א ששון).
ביזוי כבוד המת, הפך באחת ל"קידוש ה' גדול לעיני הגויים" (הספד הבן איש חי, באותו היום) והמעמד הפלאי הכה הדים רבים: "וסופר לי משם הרב בן ציון... כי גויים נתגיירו בראותם המעשה הזה, וערך קדושת היהודים, ועם ישראל חי, שהם בניו של מקום שהוא חי לעולמים. והוא ( - הרב בן ציון הנ"ל) ראה והכיר גם כן באחד מהם שנתגיירו שבא לדור בירושת"ו ( - ירושלים תבנה ותכונן)".
"הייתה לי הזכות לנסות, בדחילו ורחימו, כמו ולהקים לחיים שוב את דיוקנו של ר' עבדללה סומך זלה"ה, והפעם בצבעי שמן על בד. זכותו תגן עלינו. עיצומם של חגי תשרי עוד לפנינו, והלוואי שנוכל גם אנחנו לראות את הטוב שיצא מתקופת האפלה של ימינו – ומתוך החושך והשחור יפציע צבע ואור", אומר שטרן.