אז קודם כל על מה הויכוח הזה הוא לא. הויכוח הזה הוא לא האם כן סגר או לא סגר. הויכוח הוא לא בין אנשים שיש להם אחריות למניעת התפשטות המגיפה לאנשים חסרי אחריות שלא מוכנים לוותר על מה שחשוב להם. הויכוח הוא גם לא האם הציבור הדתי והחרדי צריך לוותר על תפילות במניין כי זה פיקוח נפש או לא, וגם לא האם תפילות חשובות יותר מהפגנות או לא.
הניסיון לגרור את הויכוח וההתנגדות להטלת הסגר בנסיבות הנוכחיות למקומות האלה ולטענות על לחץ פוליטי שגובר על שיקולי בריאות מקצועיים הוא פופוליזם שמשטיח את הדיון ומבקש לעשות דה-לגיטימציה להתנגדות של ראשי הרשויות והציבור החרדי להטלת הסגר כפי שהוא תוכנן היום.
אז על כן מה הויכוח? על השאלה האם הממשלה עושה את החלק שלה בטיפול בהתפשטות הקורונה ומטילה על האזרחים את המחיר הכבד של סגר כמוצא אחרון והכרחי, שיש לו יעדים ברורים ותכנית עבודה סדורה, וממילא הוא יעיל ותורם למאמץ הלאומי ושווה את המחיר הכבד שלו, או שהסגר הוא סוג של בריחה מאחריות הממשלה לחלק שלה והטלת האחריות הבלעדית על האזרחים, שנדרשים לשלם מחיר כבד על מחדלי הממשלה, שלא עושה די כדי למנוע את הצורך בסגר, ובעיקר לא מקימה את המעטפת הנדרשת, לא מנהלת אותו נכון וממילא מבטיחה שהוא גם לא יהיה יעיל. סתם בריחה לפתרון הכי קל מבחינת הממשלה. "פתרון" שיוריד, אולי, את התחלואה באופן זמני אבל לא יפתור את הבעיה וממילא רק מושך זמן עד הסגר הבא.
סגר הוא לא מטרה. הוא אמצעי. אחד מיני רבים. והוא חייב לבוא ביחד עם צעדים רבים משלימים, שיבטיחו שהוא ישיג את מטרתו והמחיר הכבד שהוא גובה מאיתנו האזרחים יהיה שווה את התועלת.
כדי שסגר יהיה יעיל הוא חייב להיות מלווה בלא מעט צעדים באחריות הממשלה: הקמת מערך בדיקות יעיל ומיידי. הקמת מערך חקירות אפידמיולוגיות לקטיעה מיידית ויעילה של שרשראות ההדבקה בזמן אמת. מערך הוצאת חולים למלוניות מותאמות לכל אוכלוסיה. מעטפת לוגיסטית לתמיכה באוכלוסיית העיר בתקופת הסגר.
מענה כלכלי מראש לאנשים ועסקים שנפגעים כתוצאה מהשבתת הפעילות העסקית בתקופה זו של חגי תשרי ויידוע הציבור על המענה הזה (בעלי עסקים יתקעו עם מלאי סחורה ענק שהוזמן לרגל החגים ועם חובות עתק לספקים, אנשים לא יצאו לעבודה, לא יקבלו משכורות ולא יוכלו להאכיל את ילדיהם. איך בדיוק רוצים שהם יצייתו לסגר כשהפרנסה שלהם תקרוס ושלילדים שלהם לא יהיה מה לאכול??? מדובר ממילא באוכלוסיות עניות ברובן שגם כך בקושי שורדות).
ניהול נכון של הסגר עצמו - מנגנון יידוע של תנאי הסגר לתושבים, הודעה מספיק זמן מראש, מנגנון אישורי כניסה ויציאה יעיל, ניהול צירי התנועה כדי לאפשר צירים פתוחים למי שרשאי לעבור (אחרת ברור שיהיה פקקי ענק שיתקעו את האנשים שעות רבות גם בתחבורה הציבורית וגם ברכב הפרטי), הסברה מאסיבית של רציונל הסגר לאוכלוסיה בערוצי התקשורת הרלוונטיים לכל עיר (רבנים, פרנסי העיר, נציגי ציבור, דיוור ישיר, וכו), מה רוצים להשיג באמצעות הסגר, לאן רוצים להגיע ואיך עושים את זה ומה תפקידו המוגדר והממוקד של הסגר בתהליך הזה, מה חלקה של הממשלה במאמץ הזה, איך היא מבצעת אותו על הצד הטוב ביותר, ורק אחר כך מטילה על האזרחים את חלקם הכואב וההכרחי בתהליך הזה. מידע שקוף עם רציונל אחיד ושוויוני לכל הארץ, לכל סוגי האוכלוסיות ולכל סוגי הפעילויות במשק. תכנית ליציאה מהסגר. וכו'.
סגר שהיה מוטל באופן הזה היה זוכה לאמון ציבורי, לגיבוי של פרנסי הציבור והעיר, וממילא לציות ושיתוף פעולה מצד הציבור.
אבל כשהתחושה היא שהממשלה לא עושה את חלקה - אין בדיקות וחקירות יעילות, אין מעטפת, אין מענה כלכלי, אין היערכות לוגיסטית מספקת, אין רציונל ברור, אין שיתוף אמיתי של ראשי הציבור ואין הסברה הגיונית וברורה - התחושה היא שהמאבק לא מנוהל בצורה יעילה ושהסגר הוא פשוט הפתרון הקל שמסיר מהממשלה את האחריות ומטיל על הציבור את האחריות למחדליה. סוג של נעילת תושבי הערים האדומות מאחורי גדר וזריקת המפתח לים. העיקר שתורידו את סטטיסטיקת החולים, תתמודדו עם "הצרות שלכם" לבד ותחנקו, העיקר אל תדביקו אותנו...
כשזה המצב קשה לצפות מהציבור ומנהיגיו לשתף פעולה.
כשאין קוהרנטיות בקבלת ההחלטות קשה לצפות מהציבור לתת אמון בממשלה ולשלם מחיר אישי כבד על דבר שלא מאמינים ביעילות שלו.
ולא! לא מדובר על אנוכיות שאומרת שאם מפגיני השמאל בבלפור לא מוכנים לוותר על ההפגנות שלהם, והבליינים בתל אביב לא מוכנים לוותר על הבילויים שלהם, אז נעשה אנחנו דווקא ולא נוותר על מה שקדוש ויקר לנו, ואחרינו המבול. ממש לא.
אנחנו לא כאלה. מדובר פשוט על תחושה שהאירוע לא מנוהל ושהמחיר הכבד של הסגר פשוט לא שווה את זה ולא יוריד את רמת התחלואה. התחושה היא שקבוצת לחץ כמו מפגיני השמאל בבלפור - שנהנים מגב תקשורתי, פוליטי ומשפטי - מצליחה לברוח מאחריות ולגלגל אותה על קבוצה אחרת, חלשה יותר, שאין לה את הגב הזה.
ואז התחושה היא שאנחנו פרייארים ונדרשים לשלם את מחיר ההפקרות פשוט כי מאיתנו קל לדרוש את המחיר הזה. ואף אחד לא מוכן להיות פראייר סתם, בלי שהמאמץ והמחיר ישתלמו ויביאו לתוצאה הרצויה.
הציבור הדתי והחרדי הוא ציבור חכם ואחראי. אם הוא יראה כאן רציונל ברור והגיוני הוא ישתף פעולה ויסכים גם לשלם מחיר אישי כבד - גם בשביל הבריאות האישית שלו אבל גם למען המדינה והציבור הישראלי כולו. זה ציבור שגדל ומתחנך וחיי על אחריות ומסירות למען הכלל ולמען ערכים נשגבים כמו פיקוח נפש של כלל ישראל. אבל הוא לא מוכן להיות פראייר שזורקים עליו הכל בלי שום תועלת.
בפעם הקודמת כשהטילו סגרים על ערים חרדיות ככה בדיוק זה נראה. הייתי שם וראיתי את זה בעיניים. ללא ניהול וללא כל תוחלת. בדיוק כדי לנהל את זה אחרת הצעתי את עצמי כפרוייקטור למגזר החרדי. לצערי זה לא קרה והתחושה היתה שזה רחוק מלהיות מנוהל. הציבור לא מוכן לחזור על זה שוב. ובצדק.
עכשיו תראו, אני לא רוצה לעודד אנרכיה ועשיית דין לעצמנו. אנחנו במלחמה, ובמלחמה מה שחשוב זה שתהיה מערכת קבלת החלטות מסודרת, היררכיה וציות. "אחדות הפיקוד" בשעת חירום יותר חשובה מהשאלה אם המפקד מקבל החלטה נכונה או לא.
לכן, בסופו של דבר, כשהממשלה תקבל החלטה, כולנו נהיה חייבים לציית לה, גם אם אנחנו חושבים שהיא שגויה ואפילו מקוממת. אבל בהחלט מותר לנו, ואנחנו אפילו חייבים, לנסות להשפיע על ההחלטות של הממשלה כדי לוודא שהן תהיינה נכונות, יעילות, ושוות את ההקרבה והמחיר שנידרש לשלם עליהן.
וכמובן, יש לנו אחריות אישית וציבורית גדולה לשמור על הנחיות משרד הבריאות. להקפיד על הריחוק החברתי, לחבוש מסיכות, להימנע מהתקהלויות ואירועים המוניים וכו'. שום מחדל של הממשלה, ולמרבה הצער יש הרבה כאלה, לא פותר אותנו מהאחריות האישית לבריאותנו, לבריאות הסובבים אותנו ולבריאות על ישראל כולו.
ונשמרתם לנפשותיכם מאוד!