מטייל לי במבואות העד של "אושר עד" ביום שישי, ובזווית עיני נתפסת דמותו של אדם - שפגשתי בהיסח הדעת אצל חבר.
המשכתי לבהות במוצרים שבהו בי חזרה, בלי לתת את הלב עליו, לא היה זמן.
"היי, אתה חבר של יוסף", שמעתי התנשפות קטנה מאחורי. הסתובבתי.
במוחי עלתה המחשבה על כל אותם פעמים שראיתי אנשים בזווית העין והמשכתי כאילו לא ראיתי אותם, והם, כמוני, גם המשיכו כאילו לא ראו אותי, ושנינו בפנים ידענו שראינו אחד את השני, ושיחקנו את המשחק כאילו לא. משחק של שנים ושחקנים זקנים..
"תוכל לשלם על המוצרים האלו?", הוא שאל, מצביע על כמה שקיות שהיו בידיו.
בשניה הראשונה קפצו במוחי סיטואציות 'אושר-עדיות' של כל אותם אנשים המבקשים מאחרים בקופות שישלמו על העגלה שלהם. קפץ גם האיש ההוא שאני פוגש שם מידי פעם, ששולח את בנו בן העשר לבקש זאת מאנשים, כך קשה להם לסרב. קפץ ההוא שעומד ביציאה עם עגלה ריקה, ומבקש מאנשים עם עגלה עמוסה כמה מוצרים, גם להם קשה לסרב..
כבר עמדתי לסרב. ידי אוטומטית פשטו את עצמן במחווה של "אחי, אין לי". במחשבתי ראיתי את המילים "יש לי רק אשראי ואני ממהר". ואז ראיתי את העיניים. אוי העיניים.
יש עיניים של טורף, יש עיניים של נטרף, נטוש ונשבר, ויש עיניים של חסר אונים שיש בו בדל של תקווה.
העיניים שלו נצצו במבט של "הנה מצאתי מישהו שאני מכיר, יש לי סיכוי".
ופתאום הבנתי. מה אנחנו עושים באלול, בימים נוראים, אנחנו מרימים את עינינו כלפי מעלה, אל השמים, ואומרים: "הנה מישהו שאנחנו מכירים, יש לנו סיכוי עדיין". זה הכל.
לפעמים כל מה שאנחנו צריכים הוא לב, תחושה, רגש והבנה.