"לבנו שותת ודומע", כותב הפוסק הגאון רבי בן ציון הכהן קוק, ראש בית הוראה הכללי ירושלים ורב קהילת 'אבי עזרי' - מרכז פתח תקווה, במכתב ניחומים מיוחד לבני משפחת אוחיון, בעקבות הירצחו בפיגוע הדקירה בפתח תקווה, של אבי המשפחה, הרב שי אוחיון הי"ד.
את המכתב, ממען הגרב"צ קוק, "לכבוד בני משפחת הקדוש הרב שי אוחיון זצ"ל הי"ד, האישה החשובה סיון והילדים טוהר - מיכל, הלל, שילה ומלאכי, וכל בני המשפחה".
"לבי עמכם", פותח הגרב"צ את מכתבו, "אין בפי מילים לבטא את הזעזוע הנורא. לבנו שותת ודומע. זו מכה ואבדה לא רק למשפחה היקרה, אלא לכל כלל ישראל".
הגאון רבי בן ציון קוק מרחיב בפתח המכתב על התבטאותו של החפץ חיים, לאחר הטבח בחברון בפרעות תרפ"ט, כאשר הסביר למה כתוב על ישמעאל - "והוא יהיה פרא אדם" ולא "אדם פרא", והסביר כי "מידת הפרא אצל ישמעאל אינה שם תואר, אלא שם העצם שלו, הוא 'פרא' כלומר זו היא מהותו, ואילו האדם שבו, טפל למהות הפרא שבו. ואפילו אם יתאספו כל עמי התרבות שבעולם וירצו לחנך את ישמעאל ולעשותו כבן תרבות, לא יוכלו בשום אופן ולא יעלה בידם כלל. ואפילו אם ישכיל ישמעאל ללמוד ויהיה עורך דין, אז יהיה עו"ד פרא אדם. ואם ישכיל להיות פרופסור, אז יהיה פרופסור פרא אדם. זאת אומרת שהפראות שבו לא תסור לנצח".
הגרב"צ ממשיך וכותב כי "נאנח החפץ חיים ואמר: 'אוי, מי יודע מה הפרא אדם הזה עלול עוד לעשות לעם ישראל באחרית הימים'. לצערנו, חווינו בימים אלו את קיום הדברים. ה' יקום דמו".
"דלות הן המילים לנחמכם, אך באמת כל מה שמדברים אל האבלים אין בכוחן לנחם כלל, רק 'המקום' הקב"ה, בכבודו ובעצמו, בא וזורע זרעי ניחומים בלבבות האבלים. הקב"ה עושה נס לכל אבל ואבל ושם בו סממני רפואה אלו שהן התנחומים. וצריך ללמד לאבלים כי ברצון לב יקבלו את התנחומים אשר ה' יתברך שולח, שהיא מתנה ממנו יתברך", כותב הגרב"צ.
הרב, מתאר סיפור אישי מטלטל וכותב: "בהיותי ילד בן אחת עשרה, התייתמתי מאבי ואמי זצ"ל שהסתלקו בחטף, בתאונת רכבת קטלנית. בבת אחת בפתאומיות נוראה נעשיתי יתום מאבא ומאמא ומשני אחי הרכים שאף הם נהרגו עמהם באותה תאונה. קברם הוא הקבר המזעזע ביותר בהר הזיתים, אבן שיש ענקית המשמשת מצבה לארבעה קברים. בשעת מעשה היה נורא, אך לאחר זמן כשהבטתי אחורה נוכחתי בהשגחתו המיוחדת של הבורא יתברך עם היתומים אשר היטיב ושמר וריחם עלינו בכל השנים. היתומים מצליחים יותר משאר בני גילם.
"בכל בוקר כשאומר אני בפסוקי דזמרה 'יתום ואלמנה יעודד', עוצר אני קמעא ומודה לקב"ה שעודדני בכל שנות יתמותי. בוודאי אף את ומשפחתך תזכו להתעודד ממנו יתברך ותרווי נחת מילדיכם היקרים נרם יאיר.
"זכורני שהדבר שחיזקני בימי השבעה הנוראים, היא האמונה כי ההורים חיים. בפטירתם רק הגוף הלך לקבר, אך הנשמה חיה וקיימת ולא חל בה שינוי כלל, אלא שהתפשטה מהלבוש הגשמי שעליה. החפץ חיים שיכל את בנו המובחר הבחור אברהם ע"ה בדרכו חזרה מהישיבה הביתה. אשת החפץ חיים התאבלה עליו מאד ומיאנה להינחם. אמר לה: הרי כבר תקופה ארוכה שבננו היה בישיבה ולא ראינו אותו, ולא התאבלנו עליו מפני שידענו שהוא בישיבה ומתעלה שם. אף עתה נמצא הוא בישיבה של מעלה, ורק החליף ישיבה של מטה בישיבה של מעלה".
בסיום מכתב הניחומים כותב הרב קוק: "שמעתי על גדלותו והתמדתו המיוחדת בתורה של הרב שי זצ"ל הי"ד, שהיה שקוד בתורה ובזיכוי הרבים. עתה בוודאי עומדת לו יגיעתו בתורה בבית דין של מעלה ונהנה בשמים מכך. וזאת מלבד הזכות שנהרג על קידוש ה'. זכותו תעמוד לכם להצלחה בגשמיות ורוחניות".
הרב מציין כי "בימים אלו של האבל הכבד, עשינו בקהילתנו הקדושה בפ"ת התחזקות והתעוררות להתחזק בדברים הטעונים חיזוק. ויהיה זה לעילוי נשמתו ולהשיב חרון אף ה'".
