הטיפול בנרצח, המחשבות והדמעות // טור

כשאני כותב, זה או בגלל שאני אוהב או בגלל שאני כואב. זה קרה בעיצומה של הכנת פשטידה, במכשיר הקשר נשמעת ההודעה, 5 דקות מביתך, אירוע דקירה.

האירוע הסתיים הכביש נפתח, כל אחד לדרכו וגם אני חזרה למטבח, חלקו העליון של הפשטידה שנשארה בתנור, נכרך.
לבנתיים השמועה מתפשטת כאש בשדה קוצים, אני ממשיך רגיל עם הארוחה לילדים, ואת שיחות הטלפון שלי הילדים שומעים..

חלק מהן מאחלות לי מזל טוב ליום ההולדת, אחרות מבקשות לקבל פרטים על יום המוות, כולם מבקשים להתחבר, מי לאחל ביום שמח ומי לקבל מידע על התופת.

ואז יהונתן בני הגדול מתיישב לי על הברכיים, אבא, היית שם? הוא מביט לי בעיניים, ואני עכשיו בלי מסיכה, איך מסבירים לילד על דם שנשפך כמים.

גם איש זק"א וותיק ומנוסה חווה כאב, למדנו להתמודד עם רגעים המהווים עבור הנפש - אויב, כל אחד ודרכו להתמודד ואני, כשכואב אני כותב.

כואב על 4 ילדים ואלמנה שאין להם כבר את מי לשאול -"אבא היית שם", כואב על כולנו השותפים לשיח ציבורי לא מכבד, אחד בשני מטיחים אשם, אך מיד מפעיל את היוטיוב ושומע את השיר שכתבתי לילדיי איך להסתכל על העולם, אז תדמעו יחד איתי על האובדן.