ב-1918 השפעת הספרדית התפשטה לאירופה. זה היה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. מי שסבלו יותר מכולם, היו החיילים שחיו במחנות צפופים עד אימה. מאות ולפעמים אלפי חולים ופצועים שמרוכזים באוהלים או מבנים סגורים. מים לא זרמו בברזים והתנאים הסניטריים היו ירודים. תנאים שכל וירוס ויראלי יכול רק לחלום עליהם.
השפעת הכתה בעיקר בצעירים ללא רחמים. אף אחד לא באמת ידע מה לעשות. בבסיס צבאי בניו אינגלנד קם מפקד שהחליט לשים את החיילים תחת כיפת השמים. הוא קווה שהשהות בשמש והאוויר הפתוח יחולל שינוי בקרב הנדבקים. התוצאות שהוא השיג היו טובות מאד.
הקורונה בדומה לשפעת הספרדית מתפשטת מאדם לאדם. ותתפלאו, אבל זו דווקא הבשורה הטובה עם הנגיף הזה. כי אילו הייתה באה מחלה מהיער היה מסובך פי כמה להתמודד איתה. אבל מאחר שמדובר בבני אדם – אנחנו יכולים לעצור אותה.
וכשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון למגזר החרדי. שבדיוק כמו החיילים בסוף מלחמת העולם השנייה, חיים בצפיפות. והקורונה, אנחנו כבר יודעים, אוהבת מקומות צפופים. היא מתפשטת בחללים סגורים. בתים של משפחות מרובות ילדים, ישיבות, בתי כנסת, מפגשים קהילתיים. כל אלו הם מקדמי הידבקות מידיים. לא משום שהחרדים פחות נשמרים. לא משום שהמגזר החרדי נזהר פחות, כפי שאנשים מסוימים ניסו לומר, אלא בגלל המבנה הקהילתי.
באופן אירוני, מה שבימים רגילים שומר על החברה החרדית, עכשיו מאיים עליה.
הפריווילגיות שיש לערים כמו תל אביב או רמת גן, לא קיימת בבני ברק, באלעד, במודיעין עילית, או בכמה שכונות חרדיות בירושלים. בעוד שבראשונות ישנם שטחים פתוחים, ומשפחות קטנות שמתגוררות בחללים גדולים, בבני ברק ובמרכזים חרדיים נוספים הדירות קטנות, המשפחות ברוכות בילדים ושטחים פתוחים כמעט ולא קיימים. לכן, תושבי בני ברק והשכונות החרדיות בירושלים נמצאות באופן טבעי בסיכון גבוה יותר. הם מועדים לסיכון.
כשמוסיפים למשוואה הזאת חשיפת רקע כמו עישון, הסיכון עולה באחוז מעריכי. אל תעשנו בכלל. בטח שלא בבית. ובכל זאת, יש שבוע אחד בשנה שבו בני ברק וירושלים מנצחות את הצפיפות. בסוכות, כל התושבים נמצאים מחוץ לבית. אוכלים וישנים באוויר הפתוח. סוכות, זו ההוכחה שאפשר להתחכם עם הצפיפות של בני ברק. התושייה שהמגזר החרדי מגלה בסוכות, יכולה להיות זו שתעזור לו להתמודד עם הקורונה – לאורך זמן.
הכלל, כפי שמסבירים אפידמיולוגים מכל העולם, הוא פשוט: בפנים מסוכן - בחוץ מצוין. משתי סיבות מרכזיות. האחת: צפיפות. שניה: קרני UV מהשמש שמחלישות את הנגיף. כנראה שזו הסיבה, כך משערים, שבחופי הים יש מעט מאד, אם בכלל נדבקים. בניו יורק למשל, העירייה מתכוונת להתקין מפזרי קרניUV ברכבת התחתית. את אותו הדבר מנסה כעת חברת התעופה "דלתא" להתקין במטוסים. ברחבי אירופה ישנם בתי ספר שהתחילו ללמוד תחת כיפת השמיים. שם יש מעט אוכלוסייה והרבה שטחים פתוחים.
בבני ברק וירושלים המצב הפוך, וכאן נדרש התחכום של החברה החרדית, נדרשת היכולת המופלאה של החרדים לחשוב מחוץ לקופסא, תרתי משמע. לנצל את הסביבה בצורה יצירתית. לקחת את התושייה של סוכות וליישם אותה ביום יום. לכן, זהו צו השעה: צאו לרחובות, צאו לפארקים, צאו למרפסות. תסגרו רחובות לתנועה, פנו כמה שיותר שטחים. תנו לילדים לשחק בשמש. כמובן שתקפידו על מסכות וריחוק חברתי, אבל תזכרו, חללים סגורים הם האויב האמיתי.
- פרופסור אליהו ריכטר - בית ספר לבריאות הציבור האונ' העברית