"אחיי ואחיותיי החרדים, ובכלל" - כך פותח הערב (חמישי) השר לביטחון פנים אמיר אוחנה פוסט ארוך שפרסם, בו הוא הודף את הטענות של הציבור החרדי על מתן קנסות יתר בגין אי עטיית מסכת הגנה מקורונה, לעתים תוך הפעלת אלימות משטרתית, אך מביע אמפתיה לכאב ולתסיסה הקיימת.
השר כותב: "אני ער לתחושה הקשה לפיה המשטרה מבצעת אכיפה בררנית, או אכיפת יתר כלפיכם, בנוגע לאי חבישת מסיכה (לשם הקיצור נקרא לזה מעתה 'דו"חות מסיכה'), אני מקבל וקורא את ההודעות שלכם (לא יכול להשיב לכולם, אני מוצף בכמות אדירה) ואני רואה ושומע את הסרטונים, אבל כשאני פונה למפקדים, הנמצאים יחד עם השוטרים בשטח, אני שומע מהם את הדבר הבא: לא רק שלא נרשמים יותר דו"חות מסיכה לאוכלוסייה החרדית ביחס לשיעורם באוכלוסייה – נרשמים פחות דו"חות".
"מדוע? משום שהאוכלוסייה החרדית, לאור מוראות הגל הראשון של הקורונה, הפנימה מהר יותר וטוב יותר את חובת חבישת המסיכות, ביחס לאוכלוסייה הלא חרדית. 'ונשמרתם לנפשותיכם', אם תרצו".
ואיך זה מסביר את הסרטונים שיוצאים? אז זהו ההסבר של השר לביטחון פנים: "ראו. משטרת ישראל רשמה השבוע (1-8.7.20), בכל הערים והישובים במדינת ישראל 29,922 דו"חות מסיכה. לשם ההשוואה, בתקופה המקבילה בחודש יוני נרשמו 1,385 דו"חות, ואני בכלל לא מדבר על חודש מאי, שבו בכל המדינה שררה תחושת אופוריה כאילו הקורונה מאחורינו, והאכיפה הייתה בהתאם".
"אגב", ממשיך אוחנה, "בתמונות המפורסמות שלי מחודש מאי עם צמרת המשטרה בדרום ת"א בלי מסיכות, כלל לא הייתה חובת חבישת מסיכות על פי הוראת משרד הבריאות (החמסין, זוכרים?), אבל אם זה יגרום למישהו להרגשה טובה אני מוכן להורות למשטרה לתת לי דו"ח על כך, העיקר שתחבשו מסיכות".
לדבריו, "הגידול העצום במספר הדו"חות נובע מהגידול המבהיל בתחלואה. כפי שאתם רואים, מתבצעים מאמצים לאומיים לבלום את התפשטות הנגיף – והמשטרה לוקחת חלק מרכזי במאמץ הלאומי הזה".
"ליבי ליבי עם השוטרות והשוטרים", מדגיש השר לביטחון פנים, "שלמרות שרוב מוחלט של המפגשים בינם ובין האזרחים מסתיימים ללא תקלות וללא אירועים חריגים, אלה שכן – מכתימים אותם ו"מזכים" אותם בכינויים נוראיים שמוטב שלא הייתי רואה את חלקכם כותבים".
אוחנה מוסיף, כי "לא השוטרים, ולא משרד הבט"פ, קובעים את החוקים והכללים: קובעות אותם הכנסת והממשלה, על פי המלצות משרד הבריאות – האמון על מניעת הפצת המחלה. השוטרים הם אמנם אלה שבאים אתכם במגע, אבל אינם קובעים מהי עבירה ומה גובה הקנס עליה. חובתם לאכוף את החוק".
"אגב, בניגוד לשמועות שאני מצטער מאוד לשמוע – השוטרים אינם מקבלים שכר בהתאם למספר הדו"חות שהם רושמים, ואפילו לא מקבלים על כך בונוסים. הדו"חות האלה גם לא נכנסים לתקציב משטרת ישראל. אין, איפוא, מוטיבציית יתר הנובעת מציפיה לתגמול. המוטיבציה היחידה שיש היא לשטח את עקומת התחלואה ולהציל את חיי כולנו, אזרחי ישראל".
לדבריו, "המשמעות של הגידול העצום הזה במספר הדו"חות היא גידול עצום בחיכוך בין השוטרים לאזרחים. עשרות וכנראה מאות אלפי מפגשים בין שוטר לאזרח שלרוב מסתיימים ללא רישום דו"ח, מיעוטם מסתיים עם רישום דו"ח, ומיעוט שבמיעוט – הבטל בשישים כמעט – מסתיים באירועים חריגים דוגמת אלה שמציפים את הרשת (חלק מהסרטונים, אני חייב להעיר, הם בכלל משנים עברו ובינם ובין אכיפת קורונה אין כמובן כל קשר...)".
"כשאני רואה סרטון כזה (אני מעריך את מספר הסרטונים הקשים שיצאו בכ-10-20 סרטונים, כאמור מתוך 29,922 דו"חות מסיכה שנרשמו רק השבוע, ובהנחה שמכשירי טלפון נייד מצויים כמעט בידי כל אחד תסכימו שמדובר במיעוט שבשוליים), אני מבקש לקבל מהמשטרה את סרטון מצלמות הגוף, ככל שישנו".
ויש גם מסקנה מעשית: "בכוונתי לפעול שיהיו כמה שיותר מצלמות גוף אשר יתעדו כמעט כל מפגש בין שוטר לאזרח. כמעט בכל המקרים חוזרת על עצמה התופעה הבאה: האזרח מסרב להזדהות. על פי הנוהל המשטרתי, בראשית המגע בין השוטר לאזרח, לאחר שהשוטר מברך את האזרח לשלום הוא מבקש ממנו תעודה מזהה (חובה לשאת כזאת). ככל שהאזרח טוען שאין ברשותו כזאת, השוטר נדרש לזהות אותו בדרך אחרת (הדרך המקובלת – מסירת שם ומספר ת"ז בע"פ)".
"אם השוטר הגיע למסקנה שזהו אכן האדם שמולו", מסביר השר, "הוא ממשיך להתנהל בדרך של רישום דו"ח או שחרורו לדרכו. יש תכליות רבות שהנוהל הזה משרת מעבר לזיהוי הפשוט של האדם. מסוף המשטרתי מופיעות לעיתים הערות העשויות להיות רלוונטיות לאדם (למשל, אם הוא במעצר בית, דרוש לחקירה, עבריין נמלט וכיו"ב). וכמעט תמיד חוזרת התופעה של אזרח המסרב להזדהות, ייתכן מתוך מחשבה שבכך יינצל מהדו"ח".
אוחנה תוהה: "מה לדעתכם על השוטר לעשות במצב זה? לוותר לאזרח הסרבן, אך 'להעניש' את האזרח שומר החוק? לרשום דו"ח רק לאזרחים הפועלים בהתאם להנחיות ומזדהים כנדרש? 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'? השוטר מנסה, במקרים אלה, להסביר לאזרח כי אם לא יזדהה הוא יעוכב לתחנת המשטרה לצורך זיהוי. בדרך כלל, זה מספיק כדי שהאזרח ייזכר היכן הניח את התעודה או מה שמו ומספר הת"ז שלו".
"אך לעיתים, כשהאזרח לא לוקח את השוטר ברצינות, וממשיך לנסות להתחמק, הוא לא מותיר בידי השוטר ברירה אלא לאכוף את מרותו, כולל שימוש בכח. במקרים בהם נעשה שימוש בכח מופרז – מפקדי המשטרה מתחקרים, מפיקים לקחים – ואם צריך, פועלים משמעתית (או באמצעות מח"ש, כמו במקרה מחולון)".
בשלב זה מבטיח אוחנה: "במקרים בהם הפעלת הכח איננה טעות בשיקול הדעת אלא זדון – מתוך מניע אלים ממש – אנשים לא רק יענשו אלא גם יוצאו מהמשטרה! לעולם לא אצדיק הפעלת כח שלא כדין כלפי אזרח, כל אזרח, לא כל שכן הפעלת אלימות של ממש. אכן, אני מבקש להדגיש – אם בשלב כלשהו האזרח מבין את רצינות העניין ונמלך בו – מזדהה כנדרש בפני השוטר, הייתי מצפה מהשוטר להפעיל שיקול דעת ולשקול מתן דו"ח ושחרור האזרח (ולא להתעקש על עיכובו לתחנה, בטח שלא מעצרו – למעט בנסיבות חריגות בהן האזרח תקף את השוטר, גם מקרים כאלה היו)".
ומה המסר שלו לשוטרים? "ממש הבוקר קיימתי דיון (באמצעות ויעוד חזותי, אני עדיין בבידוד) עם צמרת המשטרה וחידדתי את ההנחיה לביצוע 'אכיפה חכמה': להעדיף אכיפה במקומות סגורים ולהימנע ככל האפשר ממצבים של מעצר, איזוק והפעלת כח, בשל העובדה כי מדובר ברוב רובם של המקרים בציבור הכללי, ולא בציבור העברייני שהמשטרה רגילה לפעול מולו. הסבירו לשוטרות ולשוטרים את חשיבות שיקול הדעת, ביקשתי. הוציאו לשטח את השוטרים הוותיקים והמבוגרים יותר. יש ערך רב לניסיון שצברו.
"רבותיי, גבירותיי", כותב השר לביטחון פנים לסיום: "השעה קשה. היא קשה לכולנו. היא קשה גם לשוטרות ולשוטרים הקורסים תחת הנטל. הפשיעה ה'רגילה' לא שוכחת, וזה בנוסף לאכיפת כל חוקי הקורונה – המסיכות, הבידוד, השבים מחו"ל. האזורים המוגבלים שהמשטרה נדרשת לסגור בהתאם להוראות הממשלה".
והמסקנה היא: "הקורונה לא עוזבת אותנו בקרוב. נצטרך ללמוד לנהל שגרת חיים לצידה. זה אומר גם, בין היתר, מסיכות. הסיכון פשוט גדול מדי, המדובר במחלה קשה – אל תטעו לחשוב שמדובר ב'שפעת'. עשו לעצמכם טובה. אם לא חבשתם מסיכה כנדרש, במפגש עם השוטר – הזדהו אם נתבקשתם. בזה זה יסתכם בחלק מהמקרים, ובחלקם – תקבלו דו"ח. גם במקרים האלה, קחו את הלקח שיסייע לכם ולציבור כולו להפנים את המטרה: לנצח את הקורונה ולשוב לשגרה. כי בידינו הדבר".