כעס. תסכול.
דומה שאין צורך ביותר משתי מילים אלו בכדי להביע בתמצות את ההרגשה האופפת כמעט כל יהודי חרדי המתגורר בימים אלו בארץ הקודש.
הכעס מקורו בעוול גדול שנעשה מידי יום וכמעט מידי שעה לגברים, נשים, וילדים באכיפה סלקטיבית מוגזמת ודרקונית ע"י חלק משוטרי משטרת ישראל, המילה עוול אולי לא תואמת את התחושה. במילון אבן שושן מתפרשת המילה כ-"פעולה חסרת היגיון ויושר". דומה שמעשים אלו די רחוקים מהגדרה זו, הם גובלים יותר בטמטום ורוע שלא לומר אכזריות.
והתסכול, או-הו התסכול. ראשית מחוסר האונים והידיים הכבולות. כשצועקים ומתחננים ומבקשים ומפצירים בפני איש ה"חוק" שיזהיר, יבין, יקשיב, ובכלל ירפה! ואין מאזין. והנה עוד מקרה ועוד אחד ועוד אחד, והעין מתחילה להתכהות מחומרת הסרטונים שעולים בדרגת אטימותם וכאבם ושספק רב אם מותר להעלותם ולהפיצם (אולי תחת כותרת אדומה "קשה לצפייה").
זה מתסכל. נורא מתסכל, כשהאמת נרמסת, ההיגיון פורח והזאטוט צורח, ואין לאל ידך לעשות דבר.
ושנית. לא צריך להיות בלש, חוקר או אפימדיולוג מומחה להבחין באיפה ואיפה שנעשה עם הציבור החרדי. כל הצועד ברחובה של עיר (ולא רק במדינת תל אביב) רואה את האפליה הבוטה ביחס ובגישה בין ה"עבריין" החרדי לבין "העבריין" החילוני. בעוד שלראשון (שוב לא תמיד, אבל יותר מידי מקרים בשביל לומר "נפילה חד פעמית של שוטר") יינתן קנס מיידי יחס בוטה ומתנשא במקרה הטוב. אזיקים, מעצר ואלימות במקרה הפחות טוב. לרעהו החילוני יעירו, יציעו מסיכה, ולא פחות חשוב גם אם יתנו דו"ח יהיה זה בהסתכלות שונה, בהבנה ויש שיאמרו עם חיוך.
שלא להזכיר, וזה כבר מזמן לא סוד, על חוסר מוחלט של האכיפה במקומות הומי אדם בחגיגות ובמקומות בילוי שבהם הסכנה להפצת הנגיף מוחשית ואמיתית, לשם לא ייגשו ולא יתקרבו. צאו וראו שוטרים אוכפי חוק יקרים, מה קורה בחופי הים, במסיבות, במגרשי האוהדים ובאירועים המוניים. ההפקרות חוגגת, אין פחד וגם לא דאגה, לא מן הנגיף וק"ו שלא מן השוטר שעלול להגיע ולקנוס. פשוט כי הוא לא עלול.
איך זה קורה? שואלים כולם; למה זה קורה?! אתה שואל את עצמיך עכשיו.
כבר אמר אברהם "אם אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". והשאלה זועקת, וכי כך? עד כדי כך? אם "אין יראת אלוקים" אזי השלב הבא הוא "והרגוני"?? לא יתכן אדם שאין בלבו יראת שמים אך רחוק הוא כרחוק מזרח ממערב מהריגה?? מדוע כך היה משוכנע אברהם שיכולים להרוג אותו?
אלא בעלי המוסר החכימונו שאברהם הבין שזוהי הדרך. זהו המסלול והמדרון החלקלק שסופו מי ישורנו, אדם שאין בו יראת שמים עלול בהחלט להגיע במוקדם או במאוחר ל"והרגוני" אין מצפן או חינוך בעולם כהתורה הקדושה השמה גבולות ליצריו של האדם. ומזה חשש אברהם. מאוד.
ואת היראת שמים הזו חסר, לצערנו, לחלקם של לובשי המדים.
קרוב לוודאי שאין צורך לשכנע אף לא יהודי חרדי אחד בנחיצות שמירת ההנחיות ובחובת האכיפה של שומרי החוק. "לולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעהו". כמוני כמוך יודעים שלא רבים היו חובשים מסיכה ברחובה של עיר בימים חמים אלו ובכלל. זה לא נעים ולא נחמד. החוקים כוונתם לטוב, לשמירה על בריאותינו, האכיפה היא דרך העולם וחובת הציות מיותרת לביאור. אך כלשון המלאך למלך כוזר "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". תאכפו, תקנסו ותוודאו שלא נפיץ את המחלה ביודעין או בלא יודעין. אבל אנא עשו זאת בשכל ובהגיון עם מעט מחשבה ושיקול דעת.
עשו זאת בלי להבחין ולהבדיל בין עיר / שכונה / מגזר / צבע כיפה או אורך הפיאות. נסו להתעלות על דעות ופרשנויות הניתכות כמו מבול על ראשיהם של בני הציבור החרדי, על האשמות (שווא!) כאילו הם אלו המפיצים המרכזיים והעיקריים של נגיף הקורונה האיום. היו עניינים, והכי חשוב זכרו! מאחורי המסיכה יש בן אדם. אבא. אשה. או ילד שגם אם טעו או שכחו ואף אם זלזלו ולא חבשו בכלל או כדבעי, לא מגיעה להם הבושה הזלזול והכאב. לא הפיזי וכ"ש שלא הנפשי.
נסו לראות את הדמעות הניגרות כמים. גם אם אינכם יראי שמים.