יום חמישי לפני בערך 10 שנים היה יום משמעותי מאוד בחיי. הייתה זאת תקופה מעניינת; וויכוחים פילוסופיים על כל דבר ועניין מילאו את חלל חיי, להבת אש מיוחדת דלקה תמיד, וכל אדם שליבו היה פתוח נכנס בלי משים אל תוך המדורה, על הא ועל דא, המדורה האנושית ביותר.
קיצונים שלפו סכין ואיימו איתה על ראש ישיבה
יוסי, חבר טוב, סיפר לי על שיעור מעניין ועל רב מיוחד. הוא אמר: "תגיע, אני בטוח שתוכלו לנהל דיונים מרתקים על כל אותם דברים בהם אתה עוסק, ואם יש למישהו תשובות ותובנות על אותם נושאים זה הוא - הרב פייבלזון. וחוץ מזה, השיעור הזה צריך ריענון דיוני (כנראה חשב שכך בוודאי אגיע)"..
הנעתי את ראשי בחצי הנהון, מצד אחד סמכתי על אותו חבר, מצד שני ראיתי כבר אנשים רבים שאמרו עליהם - 'אלו, יודעים, דבר איתם', ודיברנו, ולא ידעו, וידעו שלא יודעים, ובכל זאת ידעו.. אני בטוח שכל אחד פגש אנשים כאלו.
בסופו של דבר יצא שהייתי פנוי, והחלטתי לקפוץ, לפחות לנסות - אם לא יועיל גם לא יזיק, ומה כבר יכול לקרות אם אשב אחרי צהריים אחד בקרבת חברים.
השיעור היה בישיבת דרך ה'. מסביב לשולחן ישבו בניחותא קבוצה קטנה של חבר'ה, פניהם משולהבות בלהט וויכוחי נשגב, ועשן סיגריות הסתלסל שוב ושוב מפיותיהם של כמעט כולם, קיטורי קיטורים.
ישבתי לצידם ושתקתי, מתבונן. תמיד כדאי להקשיב לפני שמנסים להקשיב את האחרים. דיונים מדיונים שונים עלו וירדו. את חלקם שמעתי עשרות פעמים, ואת חלקם לא שמעתי אפילו פעם אחת. הזמן עבר, ובשלב מסויים חברי יוסי הציג את השלל החדש, אותי.
הוא סיפר על ספרים כאלו וכאלו שהייתי קורא, והעלה איזו טענה שדנו בה, הוא ואני רבות. הוא טען שאסור לומר כזה דבר, ואני טענתי שחובה להגיד כך, ואין פותר.
אחרי שהנושא עלה, והיו צדדים לפה ולשם, הרב השמיע את קולו, תוך שהוא שולף סיגריה נוספת. הדיון היה אמיתי, לא הרגשתי שערבבו אותי כרגיל, הטענות שעלו נגעו אל הנקודה, ולא אל עבר דמדומי הרעיונות.
מצידו השני של השולחן אני רואה את חברי יוסי, מקשיב ברהיטות, ועיניו נוצצות במין הערכה עצמית של שדכן שהרגע סגר שידוך מורכב - 'ידעתי שיהיה פה שילוב מנצח'.
בסוף השיעור, אם אפשר לקרוא לזה כך, ידעתי - אני צריך לפנות את ימי חמישי אחר הצהרים, מצאתי עוד נקודה של אמת בעולם הזה. וכך היה במשך שנים ארוכות.
במשך אותו זמן עלו שאלות מהותיות רבות; מהי יהדות, מהו התפקיד של האדם, ומה בכלל הקשר בין האדם לבורא. שאלות שהיו לוטות בערפל בדור שלנו, ואותן תשובות שסיפקו דורות אחרים - לא הביאו את הנער הצעיר של היום לתובנה אמיתית.
מאות חבר'ה שעברו באותם שיעורים (ובשיעורים נוספים), יושבים ובוחנים מחדש הגדרות שכבר עברו את שלב הייאוש, מכל עולם הישיבות, ואני.
יש המון סוגי רבנים, ואינני מזלזל באחד מהם, אך יש רבנים שאתה יכול לחוש את החיבור אליהם, אם מצד האמת, אם מצד הכוונה. כשישבת עם הרב פייבלזון הרגשת שאתה מדבר עם חבר, חבר חכם ובקיא גדול, ועדיין חבר. קל מאוד לדעת המון ולחוש כאילו האנשים סביבך חגבים. קל מאוד להגיע ו'למסור' שיעור, לכל אותם אנשים שאינם יודעים.
כשאתה מגיע לשמוע שיעור מאותם אנשים החיבור הוא חד צדדי, הם מדברים ואתה מקשיב, הם הר סיני ואתה עם ישראל. אך כשאתה מגיע לשיעור שהוא בעצם דיון (ובתכלס', יעידו על כך כל המגיעים, לפעמים שמענו את האנשים יותר מהרב, והשתגענו, חיי אוזניי), אתה הופך להיות חלק מהשיעור, אתה הופך להיות חלק מהמילים.
ובמקום העמוק ביותר - כשאתה חלק מהמילים, הן משפיעות עליך כל כך הרבה, הופכות אותך למשהו אחר, יעידו על כך מאות אנשים.
השבוע שלפו על הרב שני רשעים סכין, איימו עליו שיפסיק למסור שיעורים. בלב הרגשתי כאילו מישהו נעץ סכין בפרוכת בית קודשי הקודשים, בנקודה הזאת המפרידה בין חול לקודש. בין בלבול ושוטטות לבין דעה ונקודה.
ימים אחדים הייתי מלא במחשבות, דמיינתי את עיניו הטובות של הרב, אל מול אותן עיניים רעות שולפות הסכין. ימים אחדים עד שהבנתי, זאת תמיד הדרך, הטוב אל מול הרע, הטוב העדין, אל מול הרע המגדף.
ותקווה אחת גדולה בליבי, שאותו אדם עדין נפש שעד עתה מסר שיעורים בשקט, בלי פרסום ובלי יח"צ, בלי רהב ובלי אדנות, יפוץ שמעו בעולם, דווקא על ידי המפגש עם הרוע הרועש, דווקא שם הוא ינצח, דווקא שם פתאום אפשר לשמוע אמת גדולה ועמוקה, ולדעת - יש שני צדדים בעולם, ואם אני רוצה לתפוס מקום, יש לי איפה.