השבוע קיימתי ראיון ייחודי ובלתי שיגרתי, ה'מראיינים' המדופלמים היו שלושה תלמידי שכבות כיתות ד' בבית הספר שלנו 'מדעים ויהדות' בחדרה, לשבחם ייאמר כי השאלות היו מלאות עניין, זורמות בקצב, ומאתגרות בהחלט... אני כבר ממתין בכיליון עיניים להופעת הביטאון הקרוב כדי לראות את התוצאות.
תוך כדי הראיון עסקתי בנושא שאיתו סיימנו את פרשת השבוע שעבר, בעניין מעשה מרים הנביאה שלפי דרגתה התייחסה שלא בכבוד הראוי לאחיה משה רבינו, והתורה מלמדת אותנו שאף על מעשה קל כזה היא נתבעה ונענשה בצרעת. וכן פרשת השבוע שלנו - פרשת שלח - פותחת בסיפורם של המרגלים, שהיו נשיאי עדה ראשי שבטי ישראל, ונכשלו בלשון הרע על ארץ ישראל. אין ספק כי הם היו אנשים גדולים וענקי רוח, אך התורה מלמדת אותנו כי איש אינו חסין מביקורת, וכי בדרגתם היה נדרש מהם להביט על הארץ שהקב"ה הבטיח כמתנה לבני ישראל - בעין טובה יותר, במבט חיובי יותר.
וכאן עברתי - להבדיל - במעבר חי, ללקחים שאנחנו צריכים להפנים אל היום יום שלנו, בדורנו המתוקשר כל כך. עצרתי להבין מה בכלל תפקידו של עיתון, מה תפקידם של עיתונאיים ותחקירנים למיניהם, בדגש על מכלול כלי התקשורת המגוונים כיום, זו הכתובה עם זו המצולמת, המוקלדת והמוקלטת, ובפרט בעידן הרשתות החברתיות המעניקות מעמד של 'תחקירן' לכל מי שאצבעו אוחזת במקלדת.
לפני למעלה מעשור שנים הזדמן לי למסור הרצאה בפני חברי באגודת העיתונאים בישראל, כאשר נושא הדיון היה "לשון הרע ועיתונות", כאשר עלה הנושא בשמו, לא היה אחד מבין הנוכחים שגבתו לא הורמה בפליאה... ללא מילים עמדה שאלתם בחלל החדר: הרי זה הוא עצם המקצוע שלנו, וכי אתה רוצה להשאיר אותם חסרי עבודה ופרנסה?
התשובה הברורה כי נהפוך הוא, היהדות נותנת כללים ברורים מאוד לכל דבר בחיים, 'תורת חיים' - היא תוכנית הבריאה, ובה נמצאים כל 'הוראות היצרן' לגבי ההתנהלות בשטח. לכל דבר יש מקום, במידה, במשורה, בכללים, במסגרת הנכונה והראויה. מתי החובה היא דווקא לחשוף ולפרסם, בפני מי צריך לפרסם, את מי צריך וחובה ליידע ועוד ועוד.
אך מצד שני חשוב שנדע את האמת הנוקבת, כי אין שום היתר לשום עיתונאי או איש תקשורת אחר לכתוב או לפרסם ואפילו לרמוז משהו על מישהו - בנקודה בה הוא חורג מכללי המותר על פי התורה והמוסר . ואדרבה, ככל שהוא מפורסם יותר, וההשלכות של מילה שלו משמעותיות יותר, אפקט הפרסום נותן משקל כבד יותר וחומרה רבה יותר של זהירות ואחריות מאשר הולך רכיל מצוי מיושבי קרנות.
הנזקים שהוא עלול לגרום באבחת מקלדת עלולים להיות בקנה מידה ענקי ובלתי נתפס, ולכן גם מלכתחילה נדרשת ממנו זהירות שבעתיים.
כאן יש לחדד, כי על פי האמת, התורה מלמדת אותנו שמעבר לחובת הבירור והדיוק והתאמת הדיווחים על המציאות בשטח, כדי למנוע תביעות של הוצאת דיבה וכדומה, החובה היא לסנן ולהימנע גם מפרסום דברים שבעגה המשפטית נכללים בגדר "אמת דיברתי", כי פירסום דברי גנות על הזולת הם חמורים גם כאשר הם אמת. עצם העיסוק בפגמיו ובחסרונותיו של הזולת היא דבר אסור פסול ומגונה.
פרט נוסף שאנו מוצאים בהלכות לשון הרע הוא האיסור הנוגע גם למקבל ה"לשון הרע", ולא רק לזה שמפיץ אותו. חז"ל הקדושים מלמדים אותנו כי ישנה מעלה גדולה לאדם שנמנע מלקבל (=להאמין) ללשון הרע, כך מספרת לנו הגמרא (מסכת פסחים): "אמר רבי יוחנן מפני מה זכה ירבעם בן יואש מלך ישראל להמנות עם מלכי יהודה, מפני שלא קבל לשון הרע על עמוס".
וכפי שהסברנו התובנה שאנו למדים מהלכות לשון הרע היא כי שומה עלינו לעסוק ולראות תמיד את הצד החיובי את הזולת, ולא לתור אחרי חסרונותיו, אלא להיפך, תפקידנו הוא לעסוק בצד החיובי שלו ובפן החיובי של מעשיו, ומצוה עלינו לדון אותו לכף זכות!
הזמר המנוח אריק איינשטיין ז"ל שאל בשירו "אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי, איך אתה נרדם על מה אתה חולם בלילה, אחרי שפיכת הדם", שאלה שנותרה בשירו, ללא מענה !
המענה והתשובה של היהדות בעניין היא, שתפקיד העיתונאי נצרך, חשוב וחיוני, ומי שיאמץ את הלכות "לשון הרע" ויפעל על פיהם, יוכל לישון בלילה שנת ישרים ברגוע, סיפוק ובעיקר בתחושת שליחות.
ראויה היא השעה להתבונן ולכלכל את מעשינו בתבונה, לנצור פינו ומקלדתינו, לסנן בעצמינו את אמצעי המדיה שאנו צורכים, לבחור את האפשרות להתמקד בטוב, בחיובי, בלימוד זכות על הזולת, ולהימנע לחלוטין מעיסוק וקבלת לשון הרע חלילה.
ע"י כך להרבות שלום בעולם!
יחד שבטי ישראל.
שבת שלום ומבורך