נושא אחד, שני גיסים • והשבוע: צידה בשבת

"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה"

מלאכת צידה היא אחת מל"ט מלאכות שנאסרו בשבת.

גדר המלאכה

מהתורה איסור צידה הוא רק בבע"ח שמינם ניצוד, כלומר שהדרך לצוד אותו המין כדי להשתמש בו לבשרו, לעורו, לשם נוי וכדו'. וכן אין נחשב צידה עד שיצוד את בעל החיים למקום סגור שאינו יכול להישמט עוד מידיו. אולם אם הכניסו לכלוב שעדיין צריך לרדוף אחריו כדי לתופסו – אין זה נאסר בשבת מהתורה.

ומדרבנן אסור לצוד אף בע"ח שאין במינן נצוד, כגון זבובים, ציפורי דרור וכדו'. וכן אסרו אף אם הכניסו לכלוב שלא יכול לתופסו בשחיה אחת ויצטרך באותו החדר לרדוף אחריו כדי לתופסו – ג"כ אסור.

אולם אם הכניס את בע"ח לחלל גדול, שלפי גודלו של בע"ח אין הוא נחשב לניצוד שם כלל (כגון זבוב לאולם גדול), אין זה נחשב לצידה כלל.

ציפור שנכנסה לבית

ציפור דרור שנכנסה לבית, אסור לסגור את חלון הדירה משום צידה דרבנן (משום שאין מינה ניצוד), ואף שאינו יכול לתופסה על ידי זה.

אולם אם רוצה לסגור את החלון מחמת הצינה, ולא יכול לסלקה באופן אחר – מותר (משנ"ב, חזו"ע, שש"כ).

בע"ח איטי או שלא זז ממקומו

אף בע"ח שישן או חולה ואינו זז ממקומו, אסור לצודו בשבת (שו"ע).

וחיה איטית שקל לתופסה, כגון צב או נמלים או חלזונות, י"א שאין בהם איסור צידה כלל ומותר לסגור את הצב בכלוב, אבל מ"מ יש בהם איסור מוקצה, ולכן לא יחזיק את הצב בידו (שש"כ בשם הגרש"ז אוירבעך). וי"א שגם בהם יש איסור צידה (שבט הלוי, הגרי"ש אלישיב, חזו"ע).

ולתחום הנמלים במקומם בבית ע"י שפיכת מים או חומר אחר, כתב הגר"נ קרליץ שאף לדעת האוסרים צידת נמלים י"ל שמותר כיון שצידתן היא רק דרבנן, ויש להקיל במקום שממילא ניצודים הם מחמת איטיותם.

פליית כינים

כתב השו"ע שמותר להפלות ראשו מכינים ואף מותר להורגם. וטעם ההיתר משום שכינים אלו אינם פרים ורבים מזכר ונקבה כשאר בע"ח שהתורה אסרה בהם צידה, אלא הם נוצרים מן הזעה, ובהם לא אסרה התורה.

ולפיכך דנו הפוסקים בכינים המצוים כיום שעינינו הרואות שהם פרים ורבים כשאר בע"ח, ואף מטילים ביצים ומהן בוקעים הצאצאים, י"א שאעפ"כ מותר לצודן ולהורגן (הגרש"ז אוירבעך, חזו"ע), ויש מחמירין בזה (הגרי"ש אלישיב) והגר"נ קרליץ נסתפק בזה.
אכן בכינים שנמצאים בראשו של הילד ומציקין לו, כתב הגרי"ש אלישיב שאף לדעתו שאוסר, מותר לרסס עליו חומר קוטל כינים, שבמקום צער יש לסמוך על עיקר הדין להורגם.

חיות ביתיות

בע"ח ביתי שלא בורח מידי בעליו, מותר להכניסו לכלוב ולסגור אותו בפניו, משום שלא שייך בו צידה. (אולם לא יתפסנו בידיו משום שבע"ח מוקצים הם בשבת). (שו"ע)

ובע"ח שדרכו לברוח מידי בעליו, אולם גם אם יצא מהכלוב יחזור אליו לעת ערב – אסור לצודו מדרבנן. וע"י גוי מותר. ואם יש לו צד הפסד בבריחתו, או שעושה נזק לאחרים וכן במקום צער בע"ח – מותר. (רמ"א, משנ"ב, חזו"א). ובחזו"ע כתב, שבמקום הפסד שהתירו יכול אף לדחוף לבע"ח בידיים לתוך הכלוב (אבל לא להרים).

ולכן, מי שיש לו בביתו כלוב קטן עם ציפורי נוי, שבורחים מידי בעליהם ואינם חוזרים, יזהר שלא יפתח הכלוב בשבת, משום שלא יוכל לסוגרו אח"כ. ואם צריך לפתוח הכלוב כדי להכניס אוכל וכדו', יזהר שלא לפתוח דלת הכלוב לרווחה, אלא יחסום את היציאה בידו או בגופו באופן שלא יוכלו לברוח.

ואם הכלוב הוא גדול באופן שלא יכול לתופסם מיד, אף אם פתח הכלוב, יכול לשוב ולסוגרו.

זבובים ויתושים

זבובים שעומדים על רשת החלון, או בתוך ארון בגדים ורוצה לסגור את דלתות החלון או הארון, מה שיגרום לכליאתם בחלל הארון או בין זכוכית החלון לרשת, י"א שאסור משום צידה שצד לזבובים. (רמ"א, משנ"ב, אורחות שבת). ואם רוצה לסגור את החלון משום הצינה – מותר משום שצידת זבובים היא מדרבנן והקילו במקום צער. (שש"כ).

וי"א שגם בלא צינה המיקל בזה יש לו על מה לסמוך, וטוב להחמיר ולהפריחם (חזו"ע, ילקו"י).

זבובים שנמצאים בחלל האסלה שבבית הכסא כתבו הפוסקים שמותר להוריד את המים ולשטוף את האסלה, שאינו מתכוין להורגם וגם לא ודאי שימותו הזבובים ע"י השטיפה, וכן משום מיאוס וכבוד הבריות (מנח"י, שבט הלוי, חזו"ע).

ריסוס קוטל חרקים

לרסס בשבת קוטל חרקים על החרקים עצמם אסור משום נטילת נפש.

אולם להניח רעל או לרסס שלא במקומם וכשיגיעו למקום הרעל ימותו, נחלקו בזה הפוסקים, יש מתירים משום שאינו אלא גרמא , ואינו ודאי שיבואו החרקים לשם (הגרש"ז אוירבעך, שבט הלוי, חזו"ע), ויש אוסרים (שבות יעקב, מנחת שבת).

ויש אומרים שלרסס בספרי מ"מ אסור משום זורה (שבט הלוי, ודעתו להתיר הנחת רעל רק שאינו דרך ריסוס) ודחה דבריו בחזו"ע.

וי"א שכל רעל שקוטל חרקים או עכברים – מוקצה הוא בשבת (שבות יעקב), ודחו דבריו הגרש"ז אוירבעך והחזו"ע.

בע"ח המזיקים

פרעוש או יתוש שיושב על ידו של אדם ועוקצו, ואינו מצליח לסלקו, מותר ליטלו בידיו ולסלקו, משום שצידתו מדרבנן והתירו במקום צער. אבל אסור להורגו. (חזו"ע, אורחות שבת).
וי"א שלאו דוקא על צער הגוף שעוקצו וכדו', אלא אפי' אם מטרידים את מנוחתו על ידי זמזומם שלא נותנים לו לישון – מותר ליטלם בידו ולהוציאם מהחדר (הגר"נ קרליץ), והגרש"ז אוירבעך דעתו שלא התירו מחמת טרדת הנפש, ורק אם מצערו צער הגוף.

בע"ח שנישכתן ממיתה רשאי לצודם ואף מצוה להורגן.

ואם אינן ממיתים אבל נשיכתן קשה כגון עקרבים מזנים מסוימים רשאי לצודן (בשביל למנוע היזק), ואם רודפין אחריו – רשאי אף להורגן.

ובע"ח שאין עקיצתן חזקה כ"כ, כגון דבורים וכדו' – אסור לצודם בשבת. ואם יש מי שרגיש לעקיצתם, וכן צרעה שנמצאת בקרבת תינוק, רשאי לצודם ואף להורגם.

[הריגת בע"ח בימי חול]

להרוג בימות החול בע"ח שאינם מפריעים לבנ"א, כתב בשו"ת נודע ביהודה שאין בזה משום צער בע"ח, שהתורה רק אסרה לצער את החיים, אבל לא אסרה על הריגתם (וכ"כ אור שמח בשם האשכול), מאידך בתוס' רעק"א מבואר שאסור לעשות כן משום צעב"ח.

ואם הבע"ח מצערים את האנשים מחמת מיאוסם כגון זבובים עכברים וכדו', כתב באגרות משה שמותר להורגם, ואין בזה אפי' מידת חסידות (וכתב שטוב יותר שלא יהרגם בידו כדי שלא ישפיע עליו מדת אכזריות, אלא יניח שם דבר שיגרום למותם) וכ"כ הגר"נ קרליץ.

• להערות והארות ניתן לפנות כאן

הרב חננאל סהר שבת ומקדש - קדושת הזמן והמקום

בכמה וכמה מקומות בתורה, נסמכה שמירת השבת למשכן/למקדש. (בפרשתנו ובפרשת קדושים בפרשת ויקהל כי תשא ועוד)

ומסמיכות זו למדו חז"ל כמה הלכתא גבירתא, כגון שאין בנית ביהמ"ק דוחה שבת ועוד.

ואף עיקר מלאכות שבת - טל מלאכות, נלמדו מסמיכות הפרשיות - אלו ששימשו במשכן נאסרו בשבת.

וכשמעיינים בדבר זה מגלים, שמלבד שנסמכו העניינים בפסוקים, גם סמיכות רעיונית יש כאן: הנה כידוע האדם פועל בשלושה מימדים, בגופו. במקומו. ובזמנו. וכמו שרמזו חכמי המחשבה על הפסוק (שמות י"ט י"ח): "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד".

עש"ן ר"ת עולם-מקום. שנה-זמן. נפש-אדם.

וכל המצוות מכוונות לתקן ולהשלים מימדים אלו, יש מהן לתיקון גופו, ויש התלויות במקום, ויש הנסמכות לזמן.

ודוגמא לדבר: כהן גדול -הגוף הנעלה ביותר, ביום הכיפורים- הזמן המקודש ביותר, נכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים- המקום הקדוש ביותר.

קדוש. קדוש. קדוש.

ומבואר ללא ספק שהמצווה המיוחסת ביותר לקדושת הזמן, הלא היא שבת קודש, ביום זה מצווים אנו לשבות מכל מלאכה ויצירה, להתקדש בקדושת השבת, ולסמוך על שולחן גבוה.

והנה בכל מקום בו מופיעה מצוות שבת, לא אסרה תורה עבודה אלא מלאכה!

וההפרש ביניהן,עבודה הינה משורש ע.ב.ד והינה פעולה שאין בה יצירה, ואילו מלאכה משורש מ.ל.ך דהיא פעולה יוצרת.

ואין זה תלוי כלל בקושי ובטירחה, דלעולם חילול שבת אינו אלא, ביצירה חדשה, ואף שאין בה טרחה כלל. ודוק.

אך זאת יש לברר, מה היא מלאכה יוצרת והיאך היא הגדרתה?!

וכאן מקום איתנו ללמוד ממקור היצירה, הלא הוא בניית המקדש: קדושת המקום הגבוהה ביותר שמצינו במצוות התורה, הינה בבניית המשכן והמקדש, אשר בה, חלקת אדמה מתקדשת ומתעלה על חברותיה, ודינים והגבלות יש בה, יש לשעתה (במשכן) ויש באופן קבוע (במקדש).

נמצא דהתוכן הפנימי שמצינו בבניית ובעבודת המקדש, הרי היא מלאכה היוצרת מערכת של קדושה, המכוונת ליצוק קדושה במקום.

ולכך כשבאו חז"ל ללמוד מה טיבה של מלאכה יוצרת הנאסרה בשבת, נסמכו על המקום היחידי בו האדם באמת יוצר מערכת, ועולם קטן של קדושה.

״אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה"

שבת שלום ומבורך!

• להערות והארות ניתן לפנות כאן