זה היה רגע של שבר. אחרי שבועות של טיפול בנפטרי קורונה, לצד עבודת הקודש של "שיגרה", אירועי מוות ואסונות מסוגים שונים ומשונים, היום, הבוקר, כשהבאתי את מיטתו של ראש הישיבה הגאון רבי חיים אהרון טורצין זצ"ל, לפאתי ביתו שבבני ברק, והוא רק בן 48, כשעמדתי מול ארבע עשר ילדיו בקריעת בגדיהם, שעד לפני מספר ימים היה להם אבא חי, תוסס ונמרץ והנה חרב עליהם כל עולמם בגינו של אותו נגיף ארור שתקף את גופו הטהור - בכיתי עמהם.
רק לפני מספר ימים הייתי בבית החולים מעיני הישועה לטיפול בנפטר קורונה, ראיתי במחלקה את הרב טורצין כשהוא במצב קשה. הייתי רגיל עד כה לפגוש במחלקה אנשים באים בימים, בני 80 ומעלה, עמדתי עם מתנדב נוסף ואמרנו פרקי תהילים בתפילה שייצא מזה.
בלהט העשייה הענין נשכח מליבי. הכרתי אותו, לא אישית, אבל היינו יחד באותה קהילה, והנה לא עברו רק ימים ונדרשתי לטפל בנפטר קורונה שייחלתי כל כך להחלמתו.
בשעות שאחרי ההלוויה הצנועה אך כואבת כאב עז, זה היה מחריד, נורא ומזעזע, כל מילת סבל לא תגדיר נכון את הטרגדיה הכפולה, כשפתיל חייו של אבא, שאך לפני שבועות חגג בר מצוה לבנו, נגדעו, ומשפחה שלווה נהרסה ונשברה.
אנו רגילים להתמודד, לנתק את הרגש מעבודת הקודש בעת אסונות, אנו מודעים לחשיבות של שלוות הנפש וקור הרוח הנדרש מאתנו מול הכאב הלופת אותנו ולהדחיקו לאחור, אך יש רגעים שהיא מצליפה בנו ללא רחם, יש מעמדים שאתה לא יכול ומצטרף לבוכים, וכזה הוא היה הרגע של הקריעה, הרגע של אמירת הקדיש מלווה בצווחות כאב ובכי והרגע של ההורדה אלי קבר.
אני יודע, אנחנו חייבים להמשיך הלאה, עם כל הכאב והשכול שאנחנו נאלצים להתמודד, זוהי השליחות שהטיל עלינו בורא עולם ולא נעזבה דווקא בעת קשה זו לעם ישראל. נאגור כוחות, נתמודד ונתחזק ביחד, מתנדבי זק"א המלאכים.
אבל כמו כל אחד, אני מרגיש שמשהו צריך לעשות, איך למנוע את האסון הבא, אולי בשורות אלו נעביר שוב את המסר על הסכנה האורבת בצל המגיפה הנוראה ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די ושלא נשמע עוד שוד ושבר ובגבולנו.