הדלת נסגרה בטריקה אדירה, הקטר צפר צפירה אחת והגלגלים החלו לשרוק על המסילה.
שרקו בלודז' ובבודפשט, בקייב ובוילנא, שרקו ושרקו.
נוסעות ונושאות הרכבות, נוסעים היהודים ונושאים מחשבות, מסע ומתן, נושאים את היהודים ונותנים לפני רבי המרצחים ימ"ש.
לפני 4 שנים נסעתי גם אני, נסעתי לשם עם קבוצה בהדרכתו של מורי ורבי הרב אהרן לוי שיחי'
זוכר אני כמעט כל שנייה מהמסע, זוכר את הרגעים בתאי הגזים במיידאנק וזוכר גם את המשרפות, זוכר את הכניסה לאושוויץ ולבירקנאו, זוכר ביתנים וגדרות ולצידם הרבה זיכרונות של קור ושלג, קברי אחים וסיפורים מצמררים בלי סוף.
אמנם אני דור שלישי לניצולי שואה אבל בפועל אני דור שני, אימי בת יחידה להוריה ומטבע הדברים הנוכחות של סבא וסבתא הייתה יומיומית הם אצלנו ואנחנו אצלם
וכמובן כל שבת וחג, את השואה הכרתי כמעט מגיל אפס, עוד בטרם ידעתי לקרוא כבר ראיתי את התמונות באנציקלופדיה שמע ישראל של האדמו"ר מקאליב זיע"א
בבית של סבא וסבתא לא היו הרבה ספרי קריאה ובבית שלהם קראתי על השואה, קראתי וקראתי וקראתי
סבא וסבתא לא סיפרו הרבה על השואה, רק אי פה אי שם תמונה שזיהו או מקום שהכירו הניבו סיפור אישי קטן ולרוב מצונזר ממש.
ובמסע ההוא עלו וצפו בראשי כל אותם סיפורים ותמונות מהספרים וגם מהמגירות של סבא וסבתא ומסיפוריהם המעטים.
שבוע ימים ארך המסע, כולם בכו ואני שתקתי, אפילו בתאי הגזים בשירת אני מאמין וקבלת עול מלכות שמים שתקתי, רק שתקתי וניסיתי להתחבר, למצוא את עצמי שם בתוך ים הזכרונות מתרגש ולו לשניה קלה, אך זה לא קרה, כמו מחסום של פלדה עמד שם.
ברגעים האחרונים של המסע הגענו לתחנת הרכבת הישנה בלודז' ממנה שרקו גלגלי הקרונות והקטרים נושאי היהודים, בתחנת הרכבת ההיא נותרו כמה קרונות, אחד מהם היה פתוח ונכנסנו אליו כ90 איש ואשה היינו בו ונהיה צפוף.
מאי שם נשמע קול בכי, בכי הוא פס הקול של מסע שכזה ובסופו של המסע שבעתיים.
עמד שם איש אחד די מבוגר ולצידו בתו הנערה והוא סיפר על אביו יליד ותושב לודז' שברח מקרון המוות תוך כדי נסיעה ובדרך לא דרך ניצל הקים משפחה ועלה לארץ
עמדנו שם ובדמעות אותו יהודי אמר, אולי מן הקרון הזה אבא שלי ברח, דממה השתררה ובקול בוכים הוא אמר את המילים האלמותיות שאומר יהודי לזכרם של יהודים
יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אמן!
זה היה הרגע שבו הצלחתי סוף סוף להתחבר,
כמו רעם מחריש אוזניים הכתה בי המחשבה ואולי בקרון זה נסעו סבי וסבתי, דודיי ודודותיי עם ילדיהם ונכדיהם את מסעם האחרון, אולי בקרון הזה נשאו תפילה לבורא העולם שהמעט ממשפחתם שברחו לפני השואה יזכו לחיות ולהמשיך את השלשלת, והנה אני כאן בקרון הרכבת החשוך בפולין רווית הדם עונה אמן יהא שמיה רבה מבורך!
אומר ומאמין ובעיקר מתחייב להמשיך,
יזכור אהבתם ויחיה זרעם שלא תאבד שארית יעקב.
את התמונה צילם חבר מבלי ששמתי לב.
הכותב הינו מנכ"ל ובעלים של היפר הפקות קולנוע