בתכנית מיוחדת ומרגשת ליום השואה, אירח באולפן 'כיכר השבת' אהרן מלאך, את הרב ישראל גולדווסר, מרצה בכיר ב'גנזך קידוש השם' לשיחה ועדויות של ניצולי שואה על מעשי הנתינה, החסד והערבות ההדדית בימי השואה.
בפתח הדברים ציין מלאך כי בכל שנה ביום השואה, קצת קשה לנו להיכנס מהשמחה של פסח לאווירה הקשה של יום השואה והמחשבה על מה שעם ישראל עבר. השנה אנחנו באווירה קצת יותר רצינית כי המציאות קצת שונה.
הרב גולדווסר, בהתייחסות אקטואלית לימי הקורונה אמר כי "בזמני קושי אנחנו תמיד נבחנים - ויוצאים עם ידינו על העליונה. גם בימי הקורונה כשאנחנו רואים את ארגוני החסד עובדים שעות נוספות, ומגלים את הפנים היפות והאמיתיות של עם ישראל. זה נכון היום, וזה היה מאוד נכון גם אז".
הרב גולדווסר סיפר: "המקום הזה נמצא באחד השבילים המסועפים של בית הקברות הענק של וורשא, בית קברות של 400 אלף מציבות. המדריכים מגיעים לשם ונותנים לתיירים להציץ פנימה, קצת כדי להזדעזע ולהבין מה היה בשואה: בגטו, כלאו הגרמנים חצי מיליון יהודים בשטח של 3 אחוזים מהעיר, נתנו לכל אחד 80 גרם לחם ליום שזה הרבה מידי בשביל למות ומעט מידי בשביל לחיות. אנשים שם באמת מתו מרעב".
"אז איך בכל זאת משפחות שרדו בגטו? ילדים בגיל שמונה היו משתלשלים לבורות הביוב, צועדים בתוך הטינופת והמיאוס - עד שמצאו חור יציאה. הרבה מהם יצאו מהחור המדובר בבית הקברות, כי הוא היה קרוב יחסית לשטח הגטו והיה ריק בלי נאצים שהסתובבו בו, הולכים לחפש חתיכות לחם ותפוחי אדמה ומבריחים אותם חזרה אל תוך הגטו".
מתאר הרב גולדווסר: "אני פותח היום את הבור ושואל את האנשים מי מסוגל בשביל מאה אלף דולר לצעוד בתוכו? אף אחד לא מסוגל. אבל אותם ילדים, היו מסוגלים כדי להחזיק את המשפחות שלהם על הכתפיים שלהם. זה כוח הנתינה והערבות ההדדית של העם היהודי".
בהמשך התכנית, הקרינו את עדותה של הגב' רבקה וייס שסיפרה: "לידינו היה מאפיה שם עשו את הלחמים בשביל בשביל כל וינה. אמא עבדה שם, בתוך המטבח למטה, והיה להם מגפים גדולות, והמים היו שם מאוד גבוהים ומלוכלכים. באו לשם כל הקצינים ימ"ש לאכול בצהריים והגרמנים הזהירו אותם: אם אנחנו נמצא מישהו שלוקח אוכל - זה יהיה עונש מוות. ביציאה משם, בדקו כל אחד, ואמא שלי ע"ה, הצדיקה הזאת, כל יום הביאה אוכל בתוך המגפיים ועברה את הבדיקה ויצאה שלמה והגיעה להגר ואנשים חיכו לה כמו למלאך: רבצ'ן, מה הבאת לנו היום? וכמו שהיא נתנה לנו, ככה היא חילקה לכל האנשים. מה שהיה, כמה כבר אפשר להחביא, כמה אפשר? באיזו בכנה. זו הייתה אמא שלי. כל החיים שלה היא נתנה לאחרים ולא רק חשבה על עצמה".
בנימה אישית סיפר הרב גולדווסר, "הרבה חילונים רוצים לשמוע את הזווית החרדית כשהם נוסעים לאושוויץ ולפולין. אני רוצה לספר להם על שמירת שבת והנחת תפילין במסירות נפש בימי השואה אבל אלו מושגים קצת רחוקים. הסיפורים האלה, על הקרבה, חסד ונתינה, אלו נושאים אוניברסליים אבל הם של עם ישראל".
בהמשך התכנית הקרינו עוד עדות, הפעם של גברת בולק, שהייתה מורה ב'בנות ירושלים' ועברה את גטו וורשה. "היה זה בגטו לודז', בשבת בזמן של סעודה שלישית. אימי הלכה לבקר את אחותה הגדולה כי היא חלתה. ובא אלינו יהודי מאוד מבוגר שהיה כבר נפוח, ואבא אמר לי: "פייגעלע תגשי לארון, תוציאי את החתיכת לחם האחרונה והיה גזר אחד גדול. תשימי לפני היהודי הזה ותקלפי לו את הגזר תחתכי לו לחתיכות ותתני לו לאכול".
"אמי ברגע הראשון היתה מאוד כאובה. לא היה לה מה לתת לילדים הרעבים. אז אבא ענה: הלא כאן היתה הצלת נפשות. תביני, הילדים אצלנו עוד לא נפוחים מרעב. ובזה הסתיים הדבר".
וזה המוסר השכל שלה: "מה שאבא עשה באותה שבת, זה מחייב אותי לכל החיים שלי לאן ואיפה שאני יהיה אני יודעת שאסור לי להנות לבד, אסור לי לאכול לבד, אסור לי להשתמש בעולם הזה רק בשבילי. אני תומד זוכרת את השני. זה חייב אותי. אבא במלחמה, ברגע שמתנו מרעב, הוא הראה לי כוחות על אנושיים וזה מלווה אותי כל חיי".
הרב גולדווסר סיפר, "יש לי שיגעון לשמוע מניצולי שואה מה היה הדבר האחרון שהם שמעו מההורים שלהם לפני שנרצחו. בשלב זה, אנשים תמצתו את שירת חייהם לכדי משפט אחד והעבירו אותו לילדים שלהם. יש שם מאות קבוצות, יהודים ושאינם, וכולם נעצרים במקום בו ערכו את הסלקציה. אני לא מבין מה כל מדריך מספר לבני קבוצתו אבל אני אומר להם: זה המקום שיהודים הורישו לבנים שלהם את ההוראה להמשיך את היהדות הלאה. זה המקום שיהודים נפרדו מהילדים שלהם וביקשו מהם להמשיך הלאה, לכן אני אומר שם עם הקבוצות שלי את תפילת השל"ה. שם עם ישראל נחרב - ושם הוא נבנה מחדש".