תלמידַי ילדַי אהובַי די בכל אתר ואתר!
אהבתי אליכם גדולה - כמו גם מחשבתי עליכם השכם והערב לנחש מה שלומכם ומה מצב בריאותכם, בתקווה שכולם בריאים ושלמים. והנה, מתוך הרצון להרגיש עמכם בצוותא בהכנות הגדולות לחג המופלא חג הפסח - יום כינון היהדות וקינון האמונה בלבבנו, כתבתי את השורות הבאות בהם אני חש אתכם ולהיפך, ובכך נהיה מחוברים רוחנית דרך המחשבה כדרכה של תורה.
אנו נמצאים בערב היום הגדול בו מצות 'והגדת לבנך', תופסת את עיקר החזית של שלל המצוות, אם כן שומא עלינו בעת הזאת לתת את הדעת על בנינו ובנותינו, להבינם ולירד לסוף דעתם, בכדי לפעול עמם נכון - להועיל ולא להזיק.
בוודאי רבים דברו וידברו על נפלאות הקורונה לכאן ולכאן, ולא באתי לחזור על דבריהם.
אולם כן ארצה לנסות להיכנס לטייל במוחו של ילד קטן, לחשוב כיצד הוא חושב, להציב כנגדו מוח של אדם גדול, ואולי ללמוד איך אנו חושבים - ועל הדרך לעזור לילד הקטן מה והיאך לחשוב, אבל רק אולי! כי יתכן שכשנקרא את הדברים תהיה לנו הפתעה רבת משמעות! הדברים מעט חדים וגם אמיתיים, אז צריך מעט אומץ לקרא ולהפנים.
לילה, השעה 2 לפנות בוקר, ושרוליק בין ה- 9 מתעורר. כן, הוא לא רק מתהפך על צדו, ולא סתם מפהק בגמר חלום כל שהוא, הוא התעורר!!! כנראה שהוא קצת פוחד ואפילו מסויט. הוא הבין מתגובה של אמו ביום האתמול, שכנראה השכן קורוניסט מאומת. והוא הבין מהשכן ממול, שבן דודו אף הוא נשא מאומת. ואילו מהבן דוד - השכן הוא הבין שהסבתא המשותפת לא כל כך במצב טוב, מה שנקרא מבית ומחוץ. כל זה צף בזיכרונו של שרוליק בשעה 2 לפנות בוקר, שבמקום לשוב ולהירדם, הוא משחזר את מאורעות הנגיף החדש והמפורסם. והנה, מתוך לאות נוראה ופחד משתלט, הוא רואה לנגד עיניו עיגולים שחורים מוזרים.
עיגולים שחורים אלו הם אינם אילוזיה, הם אמיתיים - אצל 'עייף מאומת', שכל מה שחסר לו זה מעט אור שיבקע את החושך ואת העיגולים גם יחד. אולם שרוליק בטוח שהוא רואה את הקורונה בכבודו ובעצמו, ובליבו מחלחלת מחשבה הנוראה, הנה זה הנגיף המדובר! אימה וחרדה. מה עושים? להיכן בורחים? מהיכן יקח כעת אלקוג'ל? האם יש ספריי שיכול לגרש את הקורונה? מה יקרה לו אם הוא יכנס לו בגוף? האם יספיק בכלל לספר להוריו מה היה ומה נברא? הוא באמת לא ידע מה נכון לעשות בשעה שכזו, האם לסגור את הפה, את העיניים ואת הנחיריים, או שכל זה לא יועיל, הנגיף ימצא לו דרך לבקוע את כל המחסומים הללו?
בעוד הוא מתכווץ ומתכנס בתוך עצמו, הוא נזכר לפתע ממה ששמע באחת הדרשות המוקלטות, כיצד הרב מסביר בהתלהבות ובפאתוס כי הקורונה מלמדת אותנו על כוחו וגבורתו מלא עולם של הבורא, כיצד יצור זעיר בלתי נראה שאינו אלא נגיף נעלם, מצליח להתל בכל יושבי תבל ושוכני ארץ, עד שסגר את שערי כל המדינות מן היבשה מן האוויר ומן הים בפני כל באי עולם. אז אם הוא באמת נגיף נעלם, כיצד יתכן שהוא רואה אותו 'בהקיץ'?
שרוליק מתחיל 'לחשוש' שהוא לא באמת רואה קורונה, ולמרבה האירוניה במקום לשמוח הוא קצת מצטער. כעת הוא לא יכול לספר לשלל החברים שלו שהוא ראה את הקורונה בכבודה ובעצמה, כמה חבל! שרוליק מתאמץ להסתכל טוב יותר אולי הוא שוב ימצא את הקורונה, והנה לא פחות ולא יותר, מחמת המאמץ העיגולים החלו מתקרבים אליו יותר. שרוליק החל לרעוד! הוא לא ידע אם לקום ולברוח, או להתכסות יותר חזק בשמיכה. אולם איך שלא יהיה חושיו אינם נשמעים לו, והוא נשאר מאובן על מקומו בלא לזוז.
הוא מתחיל להריץ במוחו הזעיר את כל מה שהוא יודע על הנגיף ומה שלא. הוא נזכר מכל רשימת המתים הבינלאומיים המתעדכנת השכם והערב, וכן מתמונות הניגפים מהמחנה היותר קרוב – אונזרע, השוטפים את עיתוני הבוקר, והוא מתחיל לחשוש על עצמו...
שרוליק לא מאבד זמן. הוא מנסה לחשוב איזו תמונה המשפחה שלו תבחר לשים בעיתון אם חלילה יקרה לו משהו. המחשבה הילדותית שלו מפליגה לאלבום התמונות המאולתר שלו, והוא מחטט בדמיונו בין דפי האלבום למצא את התמונה היותר מחמיאה שלו עם חיוך ילדותי קסום ועם טורי שיניים לבנות גלויות למחצה, ועד שהוא מצא את התמונה המוסכמת עליו שתהיה ראויה לפרסום, בינתיים הוא נזכר בעוד דבר לא פחות חשוב!
הוא שמע את אבא ואמא מדברים לאחרונה כי ישנם כמה סימנים מאוד ברורים המראים על כך שהעולם כולו נמצא בתקופת הגאולה והנה המשיח כבר בפתח, ושאנו מצפים ומחכים בכל יום לשופרו הגדול שיישא ברמה את קולו.
אבל רגע מי אמר שאני ראוי לקבל פני משיח? הלא הרבה רק לפני שבועיים דיבר על כך שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, אז נכון שאני מהתינוקות של בית רבן שיש להם הבל שאין בו חטא, אבל משום מה נראה לי שלי כן יש חטא, ואפילו מלא כאלה. הנה לפני יומיים ציערתי את אמא כשלא כל כך שמעתי בקולה, זה אמנם בגלל הלחץ של התקופה האחרונה - הגורם לי חוסר משמעת עצמית, אבל בכל אופן עברתי על כיבוד אב ואם. וגם לאחרונה אני כלל לא מרוכז בתפלה וקשה לי לומר ברכת המזון שלם ועוד כל מיני חטאים כאלו שמכניסים אותי לספק כמה אני ראוי להיות מאלו הזוכים לקבל פני משיח?
עברו להם כחמש דקות, ושרוליק כבר היה מאוד מחודד ועירני. הוא מנסה שוב להתסכל לעיגולים השחורים בעיניים, אולם הוא כבר אינו רואה אותם... מעניין מה קרא להם? הוא שואל את עצמו, אולי הם נכנסו בי, ואולי הם ברחו ונעלמו. אבל רגע, למה שיברחו כשאני כאן? וכי יכול להיות שהם נבהלו ממני והסתלקו להם?
המחשבות במצב שכזה הן כה מהירות וכה מגוונות... ושרוליק נזכר!
לפני שבועיים ביום האחרון לפני שיצאנו לחופשה המאולצת, הרבה התחיל לספר לנו על ההגדה ועל מכות מצרים, והוא הזכיר את מכת 'ערוב', איך כל החיות הגדולות והקטנות רדפו אחרי המצרים ואילו מהיהודים הם פחדו וברחו. ואני הרי קוראים לי שרוליק, אני ילד יהודי עם ציצית וכיפה, אז בטח שהקורונה יכולה לברוח ממני. שרוליק מתעודד מתחיל להתמלא באדרנלין מהסוג של בוקר שלפני טיול, והוא מתחיל לחייך לעצמו. הוא נזכר ממכת 'דם', כיצד אפילו ביאור שהיה מלא דם כשהיהודי היה לוקח כוס וממלא אותו, בידיים שלו זה היה מים ולא דם. וגם ממש כך במכת 'דבר', הבהמות של המצרים מתו לחלוטין, ואילו של היהודיים אחת לא מתה.
...כי ככה זה כשיש לך אבא שאוהב אותך, וככה זה כשהאבא שאוהב אותך הוא מלך, וככה זה כשהאבא-המלך שאוהב אותך הוא: מלך מלכי המלכים!!!
שרוליק על מיטתו ממישך להרהר על המכות ובינתיים בחדר אחר - בחדר הלא רחוק, מתהפך על מיטתו אבא של שרוליק.
כן! אותו רחש שגרם לשרוליק להתעורר, העיר גם את אבא שלו. בימים האחרונים העולם רגיל לכזה שקט ברחובות, כך שכל רעש קטן מקפיץ את הישנים הלא עמוקים ממיטותיהם.
אבא של שרוליק אף הוא אפוף מחשבות, יש לו מעט מחנק בגרון. הוא כלל אינו בטוח שזה יובש בלבד, הוא די משוכנע שיתכן שהוא קורוניסט בלתי ידוע ולא מאומת. אמנם הוא בימים האחרונים אינו מסתובב בחוצות שלא לצורך חיוני, אבל לך תדע אולי התעטש לו מאן דהוא מהקומה העליונה ובדיוק הוא הוציא את ראשו מבעד לחלון, והנגיף נחת ישר לפיו בלי לעשות כל רעש, ובכך בלי לדעת בנה לעצמו קן צרעות פנימי.
אבא של שרוליק מכחכח בגרונו, בודק את תקינות נשימתו, מניח את זרוע ידו על מצחו ומנסה למדוד חום לעצמו בעצמו. הלחץ והבהלה הגבירו את התחושות, וכשהמחשבות רצות ללא שליטה הוא כבר החל חושב על הגרוע מכל. הנה הוא רואה לנגד עניו את רגע הפרידה מן הגוף, ואת מסע ההלוויה עם הכרזות הרמקולים הלא רלוונטיים והמיותרים בתקופה שכזו.
אבא של שרוליק נסחף!
מענין בתקופה כזו כמה חברא קדישא לוקחת, האם הם מתחשבים במצב העגום, או שמא הם דוקא לוקחים יותר – מחיר הסיכון? הוא נזכר שהיה לא מזמן גדול אחד שרצה שיהיו בהלוויתו שלו רק מנין אנשים, הוא בטח היה שמח להיפטר בתקופה כזו.
אוי! ומה יהיה עם עיתוני הבוקר? מה יכתבו עליו? האם יש איזה מעישאלך נאצלים שיכולים להוות את חוד החנית בכתבה המצומקת בלאו הכי שיתנו לו באחד מעיתוני המגזר אליו משתייך?!
אבא של שרוליק ברגע האמת נפגש עם עצמו! חלחלה אוחזת אותו, והוא באין אומר ודברים במחשבה קפואה ובעיניים מלוחלחות, החל להתוודות! הוא נזכר בכל מה שעשה ולא פחות במה שלא עשה. הוא מבין ומרגיש ברגע זה מה שלא הבין ולא הרגיש באף רגע בחיים: מה עיקר ומה טפל? מה עראי ומה הוא נצח? מה תפקידו של הגוף ומה מזונה של הנשמה! הוא פורט בשעה זו על מיתרים עדינים ונימים רגישים, שבימים כתיקונם מי שומע אותם ומי שם לב אליהם. את כל היום כיפור-מוקדם הזה, הוא עושה תחת שמיכה שמקשה על הנשימה עוד יותר, וכל זאת בכדי שלא ישמעו אותו בחוץ, לא רעייתו ולא קורות ביתו.
רק בראש השנה האחרון באמירת 'ונתנה תוקף', הוא היה קצת עייף ואולי קצת רעב, והוא העדיף שהבעל תפילה יקצר במקום שאמרו להאריך, ושיואיל בטובו לסלסל מעט פחות במילים 'מי בדבר ומי במגיפה' כשהוא מהרהר לעצמו אז בתוך הקיטל מתחת לטלית: דֶבֶר??? מגיפה??? יש חיה כזו? אלו מילים הלקוחים מסיפורים של ימים עברו, היסטוריה ותו לא!
ועתה? אוהו כמה זה רלוונטי, כמה חסרה לה השאגה הפנימית 'מי בקיצו ומי לא בקיצו'.
הדמעות כבר חונקות, יורדות במורד הלחיים ומרטיבות את הכרית, ואבא של שרוליק שואל את עצמו חרישית מפיו לליבו? אולי היה לי להתאמץ יותר בשעות של לימוד? אולי הייתי צריך להספיק קצת יותר מצוות, אולי הרשתי לעצמי קצת יותר מדי פה משוחרר ועיניים מרצדות? אולי לא הייתי מספיק ערני למצוקות הזולת? הלוואי והייתי יכול להבטיח למאן דהוא על שינוי מהותי שהייתי רוצה לעשות עם עצמי - אם רק יוותרו לי ויתנו לי חיים...
אולי רגע לפני שקורא משהו, לפני שמד"א יכנסו לתמונה, כדאי לי לעורר את רעייתי ולפחות להבטיח לה, שאבא של שרוליק של עד לפני חמש דקות, זה לא אבא של שרוליק שמרגע זה ואילך...?
אבל לא! להעיר את הרעייה? עוד עבירה ברגעים גורליים אלו?! אין ברירה נתקשר דרך המוח בתת ההכרה: רעייתי היקרה! ילדים שלי! שואג אבא של שרוליק לעצמו ולכל מי שמוכן לשמוע אותו בשאגה פנימית! 'ותשובה ותפלה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה'!!!
אבל איך?
הקורונה כבר כאן עומדת כמו עצם בגרון, הנשימה כמעט נעתקת ומה הסיכוי להינצל? החרב החדה כבר מונחת על הצוואר! אבל האמת שלא! היא רק מונחת אבל עדיין לא מורשת לפעול, ועל כן אין להתייאש מן הרחמים!
אבא של שרוליק אוסף את כוחותיו ומתחיל לחשוב מחשבות של אמונה. הוא אינו מונע עצמו מן הרחמים בכל מחיר, ועד הנשימה האחרונה הוא עדיין מאמין שהכל יכול להתהפך! לכל קורונה יש כתובת, כי מי ששולח אותם הוא מי שייצר אותם. ומי שידע במצריים להבחין בין טיפה לטיפה במכת 'בכורות' לדעת מי בכור, כך הוא יודע להבחין ולקבוע מי יקבל את המכה ומי לא! ובדיוק כמו במצרים שמכת 'חושך' בתוך החושך עצמו לבני ישראל היה אור, כך מי שלא נגזר עליו למות הוא יהיה בתוך הקורונה ולא יארע לו כל נזק!
אבא של שרוליק מרגיש שאדרנלין חדש זורם בעורקיו, והוא ממלמל לעצמו: 'ושמתי פדות בין עמי ובין עמך...' 'וממקנה ישראל לא מת אחד...'. גם שם במצרים במכת 'דבר' הדבר השתולל בחוצות והיכה את כל הבהמות שלא נכנסו תחת קורת גג ואילו ממקנה ישראל לא מת אחד. לא שלא היה נגיף, היה גם היה! אולם אם ברצונו יתברך שיש מי שלא ימות, גם כבש תמים לא ימות, כי כך רצונו.
אבא של שרוליק כנראה נרדם שוב, כי כשקם, לקח לו זמן להיזכר ממה שהבטיח לעצמו לפני שעות מעטות, אולם ברגע שני לאחר שתי התמתחויות ופיהוק מתמשך, הוא נזכר לחלוטין מקורות הלילה. הנשימה כבר הייתה סדירה, החום תקני, והגרון מלוחלח. הוא מבין! כנראה שהיתה לו זכות, וכל מה שארע באישון לילה היה זה עבורו העברת מסר!
הוא קם בזריזות מוקדם מהרגיל, אמר ברכות השחר בהתרגשות ובהתלהבות ופנה להניח תפילין. אחרי שנים רבות שהוא מניח את תפיליו בריטואל קבוע, החלו לרצד כנגד עיניו דברי השולחן ערוך (אור"ח – כה, ה): יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו.
- אמונה אינה רק להאמין שיהיה טוב - כמו שחושבים המון העם!
- אמונה אינה רק להאמין שבורא עולם מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים - כמו שחושבים היראים שבעם!
- אמונה היא להאמין כי כל מעשינו ומקרנו אין בהם טבע ומנהגו של עולם, ומתוך הניסים הגלויים ילמד על הנסתרים - כמו שכותב לנו הרמב"ן!
אבא של שרוליק שקוע במחשבות של אמונה, ובינתיים שרוליק התעורר. אבא ניגש אליו נושק על לחייו, שותף לו את פניו, מושיבו על ברכו ואומר לו: שרוליק ילד שלי! ישראל אשר בך אתפאר! אתה יודע מה זה 'כוחו וגבורתו מלא עולם'? שרוליק באינסטינקט מסתכל לעבר החלון הגדול לראות אם יורד גשם או שמא יש ברקים ורעמים, אולם לא! השמש מחייכת חיוך מלא, אז מה כעת אבא נזכר מהברכה העונתית הזו? ואבא מתעלם מתמיהתו של שרוליק וממשיך, אני אסביר לך: נכון ישנם אנשים שנהיו חולים מהנגיף, יש חולים קל ויש בינוני ויש לא עלינו חולים קשה ויש כאלו שאפילו נפטרו והלכו לעולמם, ולהבדיל בין החיים רובנו ככולנו בריאים ושלמים. יַלְדִי! במה תלוי הדבר, מה קרה או מה יקרה לכל אחד?
שרוליק עושה בפניו תנועה של מי שאינו מביו מה כאן השאלה, ועונה לאביו בעגה ילדותית: אבא! זה בדיוק כמו שהיה במכות מצרים, הקדוש ברוך הוא הוא זה שאומר לכל אחד מהחיות להיכן ללכת ומה לעשות! הנה במכת 'צפרדע' יש כאלו שנכנסו לבצק, ויש לתנור. יש שהיו להם תנאים יותר מפנקים והם נכנסו למיטות של המצרים, ויש כאלו שכל תפקידם היה לקרקר ולעשות רעש והרבה רעש. ואבא! גם במכת 'ערוב', היה אריה שתפקידו לנשוך את המפקד של המצרים, והיה פיל שתפקידו לחטוף לו את הילד, היה נמר שבכלל הלך להפחיד איזו מצרית מרשעת שלעגה על היהודים, והיה איזה קוף שתפקידו להוריד למוכתר שלהם את הכובע. וכך בדיוק גם במכת 'כינים', היו אין סוף כינים שגירדו את המצרים עד זוב דם בכל הגוף והיהודים הסתובבו בניהם ועל ידם, ואף כינה אחת לא נגעה ביהודיים.
אבא של שרוליק נשק את לחיו של בנו בשנית! מתברר שמה שהוא האבא המלומד לקח לו זמן רב לעבד מחשבה שכזו, הילד שלו מוציא בפשטות שכזו. אוי שרוליק שלי, כמה טוב אתה אומר, כמה האמונה התמימה ופשוטה שלך ישרה וברורה, לא נפגעה ולא הושחתה.
אכן, לכל נגיף ולכל חיידק ולכל בעל חי יש כתובת מאוד מדויקת ודרכי פעולה מאוד ברורים, להיכן ללכת ובמי לפגוע וכמה לפגוע. כי מי שנגזר עליו לחיות, הנגיף ילך סביבו ולא יפגע בו, ומי שלא נגזר עליו, כמה שיהיה זהיר הנגיף יפגע בו, ולא משנה מה הוא ומי הוא, איך הוא נראה, כמה כסף יש לו ואיזה תפקיד יש לו.
חס וחלילה שלא להזהר! אדם שאינו מראה לבורא שהוא נזהר על חייו ושהחיים מאוד יקרים עבורו, על זה לבד הוא כבר ראוי לעונש, כי החיים של יהודי הערך שלהם הוא עד בלי די! אולם אחרי כל ההשתדלות עלינו לזכור את מה שראו עינינו ביציאת מצרים, כיצד בורא עולם ממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין ולא לבדו המלוכה לקבוע ולהחליט בכל מקרה ותוצאה ובכל עילה ועלול מה יתרחש בעולמות כולם.
אהובַי! הנה לפנינו המסר המאוד ברור שיש לנו לליל הסדר הקרב ובא! אנו תפקידנו רק לעורר ולגרות. הילד הוא טהור, הילד חושב פשוט ומבין ישר. לנו נותר רק לתת לו נקודות אור, להתוות לו דרך, וה'והגדת לבנך' יהיה מגדלור של אמונה לכל ימי חייו.
בהערכה באהבה ובברכה רבה ובתפילה לישועה קרובה
ובברכת פסח כשר ושמח
הרב רחמים זיאת קצין