אני כותב לכם, כי דיברנו אתמול בטלפון ושוב לא הצלחתי להסביר. לא תמיד אנחנו מדברים את אותה השפה, אבל אני יודע בוודאות גמורה שהפעם הזו, אולי בפעם הראשונה ומאז ומעולם, אני הוא זה שאומר את הדברים הנכונים.
כן, קשה לי לומר את זה, אבל אני מרגיש את זה בכל עצמותי. חבל לי שאני לא מצליח להסביר את זה בעל פה, אז אני מנסה שוב בכתב, בתקווה שתבינו ותאסרו עלי ועל אחי ואחיותיי להגיע אליכם השנה לליל הסדר.
לא כי רק אז נוכל לא לבוא - אלא כי לא נוכל לבוא בכל מקרה.
אני מתחנן אליכם שתתנו לנו את הרשות לעשות זאת ואולי אף תכריחו אותנו ולא ניאלץ להמרות את פיכם ולהיקרע בין מצוות כיבוד אב ואם ובין הידיעה הברורה שצריך לעשות את הדבר הנכון ולא להגיע.
לא למעננו, למענכם.
לא רק למענכם, למעננו, כדי שלא תשאירו אותנו לאנחות.
אמרתי לכם את כל השיקולים, כי לא ידעתי מה ישכנע אתכם. את הדבר הכי חשוב לא הצלחתי לומר בקולי בטלפון, כי איבדתי את המילים ונשנקתי. אז אותו אני כותב.
אני לא חושש מהדו"ח הכספי שאני עלול לקבל בדרך אליכם, אם יהיה סגר. אני גם לא חושש מהשוטרים שיכריחו אותי לחזור הביתה, אני יכול להכין הכל בבית ליתר בטחון, ולקוות ששוטרים יחזירו אותי ואז אוכל לומר לכם שניסיתי ולא יכולתי. לא מזה אני חושש.
אמרת לי, אבא, שיש רבנים שמתירים.
אני לא יודע מי הם הרבנים שמתירים, אבל אין בעולם כולו אדם שמבין את המצב ומתיר לקחת את הסיכון. יש רק שני סוגי אנשים בעולם, כאלו שהבינו, וכאלו שחלילה וחס, לא אפתח פה לשטן, יבינו כשיהיה מאוחר מדי. אין עוד סוגים. רק כאלו שעדיין לא הבינו. כאלו שלא ראו את זה קורה וסבורים בטעות שהסכנה לא גדולה כל כך ושאפשר לנסות בכל זאת להיזהר.
אולי הם לא שמעו על יותר ממאה הלוויות בשבועות האחרונים בקהילה החרדית. על שלושים ושלושה מתים בישראל, על חמישים אלף מתים ברחבי העולם כרגע, מתוך כמיליון חולים, מספר שעלול לגדול מאוד בהמשך.
על מה הם עוד לא שמעו? על מיליון אנשים שמהלכים ברגע זה על רגליהם, אבל על מצחם תי"ו מוות. מיליון אנשים לפחות ברחבי העולם שלא יודעים עדיין שגזר דינם נחרץ והם לא יהלכו בו בעוד שבועות ספורים. בכל 17 שניות מת אדם בעולם מקורונה, בכל שניה נדבק מישהו חדש. אינני יודע מה זה אומר על כמות המתים ליום בעוד שבועיים, אני כן יודע לומר שאני מאחל לכולם לא להיות חלק מהמספרים האלו בשום צורה ודרך.
זה מה שאני חושש ממנו, אבא ואמא.
זה מה שאני לא מסוגל להוציא מהפה, כי אסור לדבר כך, אבל הרהורים מותרים ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח.
אני חושש שנחגוג את הפסח הזה ביחד, אבל זה יהיה החג האחרון שלנו ביחד. אני חושש שאתה ואמא תהיו חלק מהסטטיסטיקה האיומה הזו, של המבוגרים שלא הצליחו לשרוד את ההדבקה. אני מפחד שנגיד יחד בשמחה לשנה הבאה בירושלים הבנויה, אבל עד שנה הבאה אהיה כבר בסיומם של י"א חודש. מכבדו בחייו, מכבדו במותו.
כל מה שאני מבקש ממכם הוא שתמחלו לי. אבל אני רוצה לבקש קצת יותר מזה. אני רוצה שתבטיחו לי שתעשו את הסדר הזה לבד, רק שניכם. כי החלופה היא סכנה ממשית וקרובה לחיים שלכם, ואני לא מוכן לוותר עליכם.
יש לנו עוד ימים ספורים לחג, אני מקווה שלא נגיע לחג רצוצים ושבורים מבשורות רעות נוספות ופתאומיות. אני מקווה שנקבל כולנו את ההחלטות הנכונות ברגע האחרון, בלי לקבור כמה וכמה אנשים יקרים ורק אז להבין את מה שהזהירו אותנו מפניו כבר כמה שבועות. אפילו לא נוכל להתנצל ולהגיד שלא ידענו, שאילו היינו יודעים... מה יהיה התירוץ שלנו?
הצעירים עוברים את זה בקלות יחסית, לא תמיד, בדרך כלל. מאחורי ה'בדרך כלל' הזה יש עולם ומלואו של כל יוצא מן הכלל. אבל כולנו לא נזהרנו מספיק. אני מכה על חטא, על חטאי שלי ועל חטאו של כל הציבור שלא שם אל לבו, שחשב שמגזימים. שמעדיף להצטופף בתור לחלוקת הביצים כי מה יקרה אם נגיע לחג בלי ביצים, ושכח שיש גם אפשרות שבכלל לא נגיע לחג חלילה.
ההפרדה בין צעירים למבוגרים היא החומה האחרונה שלנו לפני לוויות המוניות בחול המועד! כי מחר נבכה יותר מאשר היום בו נשחק, ולא יועיל שוחד ולא מתן בחיק. ליל הסדר המסוגל לגאולה, ולוואי שנזכה, אבל הוא עלול להפוך להיות הלילה בו מאות ואלפי מבוגרים יידבקו בנגיף מנכדיהם האהובים.
איך נוכל לחיות עם זה אחר כך? איך נוכל להמשיך ולחיות את חיינו מתוך ידיעה שיכולנו להיזהר יותר, להימנע פעם אחת מ"והגדת לבנך" כדי שנוכל לשמור עוד שבתות הרבה? האם יש כאן בכלל שאלה אמיתית או רק התכחשות למציאות העצובה והכואבת שכבר הפילה חללים רבים? התכחשות, אבא ואמא, היא לא החלטה, היא טמינת ראש בחול, היא החלטה של "שלום יהיה לי", כי לא ראיתי בעיניים שזה הורג.
בבקשה ממכם, תישארו לבד חג אחד, ואל תשאירו אותנו לבד בהמשך. הילדים מחכים לחג, הם רוצים כבר לפגוש אתכם. אבל כל המומחים מבינים יותר מהם, ויותר מאיתנו ויותר מאיתכם. כולם אומרים שיותר טוב ונכון שהם לא יפגשו אתכם בחג הזה, כדי שהם יוכלו להסב איתכם עוד שנים רבות, טובות וארוכות.
אל תקשו עלי כל כך להיזהר בשבילכם, אני רוצה לעשות את זה עם רשות, כי האמת היא שאין לי ברירה אחרת. אני חייב לנהוג כך.
באהבה גדולה וענקית ובהכרת הטוב
הבן שלכם