היום, כ"ב בשבט, לפני 132 שנים (שנת 1888), בעיצומה של שבת קודש הוכה העולם היהודי בתדהמה: האדמו"ר מלובלין רבי יהודה לֵייבּ אֵיגֶר הסתלק לעולם שכולו טוב, בהשאירו את קהל חסידיו כצאן ללא רועה.
מרתק לדעת שהאדמו"ר רבי לֵייבַּלֶ'ה, הוא נכדו של רשכבה"ג רבי עקיבא איגר זי"ע. כשהגיע לפרקו, עוד טרם נודע שהוא 'נתפס לחסידות', נישא ר' לייב'לה לבתו של "המתנגד" ר' עזריאל מאיר גרדשטיין, עשיר גדול ששילם נדוניה מכובדת כיאה לנכדו של מנהיג הדור.
השידוך בין 'חתן חסידי' ל'שווער מתנגד' בימים של מחלוקת קשה בין הזרמים, לא היה דבר פשוט בימים ההם, כשאפילו הרבנים הליטאיים והאדמו"רים החסידיים מיעטו להיפגש, כמו שמעיד הרב יצחק קוסובסקי שחור טרם ועידת וילנה בשנת 1909, בראשות החפץ חיים, הגרח"ע גרודזנסקי, האדמו"ר מגור, ואדמו"ר הרש"ב שניאורסון מלויבאוויטש כפי שכתב: "באסיפה ההיסטורית ההיא נפגשו לראשונה בעיר ווילנה ראשי ישראל משתי המפלגות, המתנגדים והחסידים, כשהרבנים והאדמו"רים נותנים יד איש לרעהו. הפגישה הנהדרת ההיא עזרה לקרב את הלבבות אחרי פירוד של יותר ממאה שנה" (מתוך מאמר שפורסם בירחון 'בית יעקב' גליון אב- אלול 1960).
היטיב לתאר את האיחוד הוא רי"מ לוין בעיתון הפלס בשמו של הגרח"ע גרודז'ינסקי בתום האסיפה ההיסטורית הזו: "וילנה המסמלת את הפילוג שחל בין יראי ה' לפני מאה וחמישים שנה, המחלוקת בין החסידים למתנגדים, היא זו שזכתה לשמש כיום כגשר לאיחוד הלבבות מחדש".
כאמור, ר' עזריאל היה מתנגד לחסידות, וחתנו ר' לֵייבַּלֶ'ה, עבר לגור בביתו בלובלין. שם, למרבה צערו, התקרב ר' לייבל'ה לחסידות קוצק ונסע לשם חודשים ספורים לאחר חתונתו. חמיו שלח שליח להביא אליו את חתנו הסורר, בהגיעו לשם, בתחילה החסידים לא ידעו מיהו ר' שלמה איגר, אולם לאחר מספר רגעים הגיב לו בן שיחו "אתה מתכוון כנראה לליבל-שלמה-עקיבא'ס", השליח נדהם לשמוע כיצד מזלזלים במנהיג הדור הגר"ע איגר וכורכים את כל שלושת השמות בנשימה אחת, כאילו היו אנשים מהשוק.
שליח אחר שליח לא הועילו ור' לייב'לה נשאר בקוצק בהשאירו את אשתו הצעירה לבדה בבית אביה.
בנתיים, חמיו רצה לשלוח שליח כדי לקבל גט, אך בתו התערבה וטענה בפניו כי "גם יתרו חותן משה שהשאיר את אשתו ויצא להתבודד במדבר, יתרו לא שלח אליו שליחים, אלא נסע בעצמו. סע אתה בעצמיך!", דרשה אשת ר' לייב'לה. ואכן ר' עזריאל נסע, אולם נאלץ לשוב בידיים ריקות. לאחר שטען לרבי מקוצק "כלום לא כתוב בתורה, 'שנה אחת יהיה נקי לביתו?', השיב לו הרבי מקוצק: "אילו ידעתי שבביתו יהיה לו בית נקי כמו אצלי הייתי שולחו מיד הביתה".
גם אביו רבי שלמה איגר נסע להחזירו והיה בהלם לשמוע על הכינוי הקוצקאי "ליבל-שלמה-עקיבא'ס". מסופר, שבמהלך המתנתו לבנו, החסידים רקדו ופיזמו את השיר המפורסם "אש בוערת בקוצק העיר, אור חדש בקוצק יאיר", ר' שלמה המתין עד בוש ובראותו שבנו איננו, לא יכול עוד לשלוט ברוחו ופרץ בקול מחריד: "השיבו לי את בני!", אך איש לא שם לב אליו. אז הוסיף ר' שלמה לצעוק ביתר שאת: "האם בית מרזח כאן? אנה העלמתם את בני? השיבוהו אלי". לקול קריאותיו אלו, הפסיקו החסידים את ריקודם. הם היו מוכנים לקרוע את ר' שלמה כדג ולהשליכו מבית המדרש, אולם רבי יצחק מאיר אלתר לא נתן להם לנגוע בו.
למעשה, לא הצליח ר' שלמה להחזיר את ר' לייב'לה לאשתו ולמרות שניגש אתו לרבי מקוצק וגזר עליו בגזירת כיבוד אב שיחזור לביתו, הרבי מקוצק הגיב: "הן יודע כבודו את מאמר הגמרא 'שלושה שותפים הן באדם: הקב"ה ואביו ואמו'. אלי באו רק חלקו של הקב"ה בלבד, ועל חלק זה אין לכבודו דעה". ר' שלמה חזר לביתו כלעומת שבא.
המשך הסיפור הינו קשה לקריאה, אולם כיון שהגאון רבי אברהם יצחק ברומברג, רבה של גרודז'ונדז בפולין, כתב זאת בספרו "מגדולי התורה והחסידות" בהוצאת "המכון לתורה וחסידות" נצטטו מילה במילה.
"עברו חודשים אחדים לשבתו של ר' לייב'לה בקוצק, עד שהרבי ציווה עליו לחזור לביתו. הדבר היה באחד מימי החנוכה תקצ"ז (1837) [לאחר ששהה בקוצק מאלול עד חנוכה]. ר' לייב'לה חזר ללובלין לבית חותנו. ואז התרחש דבר אשר תסמר שערות הראש ואוזנינו תצלנה לשמעו".
עורך עיתון 'המליץ', אלכסנדר צדרבוים, שהיה עד למתרחש מתאר את הדרמה שהתחוללה לנגד עיניו, והנה מה שהוא מספר: "ויהי באחד מימי החנוכה וישב ר' לייב'לה לביתו בשעה שחותנו לא היה שם. עייף ויגע ממסעו שש פרסאות והקור גבר אז בארץ, שכב בחדרו שלא הוסק כל ימי החורף וירדם. בבוא ר' עזריאל מאיר וישמע כי חזר לייב'לה, וירץ לחדרו ויאחזוהו וישאהו המסדרונה להשליכו מהקומה השניה דרך חלל המדרגות. ואשת ר' עזריאל מאיר ושתי בנותיו (בתיה אשת ר' לייב'לה ואחותה הינדה) עצרוהו ויזעקו זעקה גדולה ומרה.
"הקול נשמע בחדר שבין שתי הקומות שם אשר שם ישבתי יחד עם ידידי משולם עהרליך (הוא בעל הבית ועזריאל מאיר גר בביתו) על המורה נבוכים, ונחיש ונשתומם לראות את ר' לייב'לה בלי לבוש עליון רק בטלית קטן כמעט תולה באוויר החלל ונמהר לעזרת הנשים להודיע לכלת ר' עזריאל מאיר פריידקא בת ר' עקיבה איגר אשר יקרה בעיניו וישא פניה והיא ישבה בקומה הראשונה.
"ויהי בהתחננה לפניו כי ירף ממנו ולא שמע גם לה, אז אמרה כי אין לו המשפט לעשות בו משפט ממרה בחיי אביו ואבי אביו בלי הסכמתם. והוא בקצפו השיב כי ליבו בטוח כי אביה ואחיה יברכוהו בגלל זאת. בעמל רב עלתה בידי כולנו להציל את הנפש היקרה מיד חותנו, בתנאי כי יעזוב תיכף ומיד את הבית".
למעשה ר' לייב'לה התגורר בביתו של ר' משולם זלמן אשכנזי, ואח"כ חזר אל אשתו, שכר לו דירה וזוגתו פרנסה אותו מעסקי ממון בדמי הנדוניה שלה והוא ישב על התורה והעבודה, עסק בחסידות ומידי פעם בפעם נסע לקוצק.
כמה צדקו רבותינו מרנן החפץ חיים והאמרי אמת שהקימו את תנועת אגודת ישראל שבין היתר דאגה לשלום בין החסידים והמתנגדים, ואירועים מצערים כגון אלו לא שבו על עצמם.
לקריאה נוספת, הגאון רבי אברהם יצחק ברומברג סדרת מגדולי התורה והחסידות, 24) כרכים) ספר יג, ירושלים תשי"ח הוצאת המכון לחסידות.