יש מקום אחד בעולם, בו מצחצחים נשמות, ממש ככה, בלי פילטרים ובלי שואו. אין לו חלון נוצץ של ראווה, ופרסומות בעיתונים אינן מספרות דבר, אבל יש מקום כזה, והוא פעיל עשרים וארבע שעות ביממה, כל השנה.
• • •
הימים היו ימים של חורף, והלב התכווץ, כמו כל דבר אחר. הייתי בוהה בחלון הרטוב, רואה ולא רואה. מפעם לפעם הגשם הפסיק לרדת, והייתי מצליח להבחין באספלט המלוכלך, נשטף בנהרות עד. אהבתי להסתכל עליו, על האספלט, היה בו משהו מעורר חמלה - לא משנה כמה גשם ירד, הלכלוך תמיד נשאר דבוק בו, נקי מלוכלך כזה. לעולמי עולמים.
והקור, הו, הקור! חדר אל מתחת כל לבוש, גם אל תוככי מעיל הפרווה העצום שקניתי אי שם בצפון הודו, אחרי שהמוכר הבטיח: "עם כזה מעיל - תמיד יהיה לך חם. ראית פעם דוב רועד מקור?! לא ראית! לדוב תמיד חם". אז קניתי, ומיד כשהגיע החורף לבשתי, בשם מלא ובמלכות מפורשת. ועדיין, אדם איננו תחליף לדוב, ושוב הרגשתי בו, בקור הפנימי הזה, נושך בליבי הקפוא, משחק בי משחקים של טבע.
ממול, בבניין הגבוה, הייתי רואה אותו מציץ כמוני, ככה, בהפוגות הממטרים. משקיף על החורף, מנגב ביד אחת את החלון מעלה האדים, ממש כמוני. ומידי פעם, בהבזק ברק כזה או אחר, היינו מציצים אחד אל השני, העינים היו נפגשות לרגע, מצומצמות עד חציין מעוצמת הברק, וחיוך לאה היה אוחז אי שם בפנים, בשני האנשים המביטים אל תוך געשו של ההר. היה בזה משו עמוק, תחושה עמומה של תחושה, אי שם, בתוככי הטבע המשתולל. אי שם, בתוך הבית אפוף החשכה של נפשנו.
עד שיום אחד הצצתי, וכלום. ורעם הרעים, וברק הבהיק, ושוב ושוב ניקיתי את החלון, והוא איננו, חברי לאפוקליפסה.
כמעט שלא יכולתי להחזיק את עצמי, וכבר לא הצלחתי למקד את מבטי בטיפות השובבות, שבתוך הכאוס המושלם - מצאו זמן לשחק משחקים.
וגם זה עבר. ועכשיו נשארתי לבדי אל מול היקום, חי ולא, רטוב בתהום העמוקה ביותר שבתוך עצמי.
וגשמים המשיכו לרדת בעוז, והקור חדר פנימה מתריס וזחוח, והאספלט השחור היה רטוב מתמיד.
יום רדף יומיים, ואלו לא רק שלא נסו, אלא אף הסבירו פנים, ועברו כאילו לא היו, ועוד. ועוד. ועוד.
עד שבוקר נוטף אחד, דפיקה בדלת. דפיקה שקטה שכזאת שליבך אומר לעצמו כמו בדרך אגב - "דופקים אצל השכן". אבל הדפיקה נשמעה שוב ושוב, ואחרי הדחקות והשתקה עצמית - יש סיכוי שליבך יאמר, "אין בכלל שכנים בבניין שלי", ואתה מוכן לתת סיכוי לאותו הרעש.
הוא עמד שם, יבש ומאיר. בחוץ המעורפל נשמעו ממטרים כועסים, והוא עומד כאן, מאיר ויבש.
"אחמם לך תה", הוא אמר. וכך ישבנו שנינו, בהינו מאותו החלון, ולגמנו משקה בוער. שעה ארוכה בהינו, ללא מילים, ללא מנגינה. רק קולות פגיעת הגשם בחלון, וקולות שאיבת התה אל תוככי הגוף.
"אתה רואה את החלון בבניין שממול", ספק שאל, ספק קבע. ניסיתי לחייך אליו, אך כל מה שפני הצליחו לבטא היה עקמומיות מזוגגת. "הוא ריק עכשיו", המשיך. נדתי בראשי בצער, נזכרתי בשביב התקווה שהוצת בליבי בכל פעם שראיתי אדם כמוני, גם הוא נטיף אנושי, במערת אנושיות עתיקה.
"עכשיו החלון שלי ריק", הוא חזר שוב, והקיץ אותי מתוך תרדמת הזיכרונות.
"שתה עוד כוס חמה, ואספר לך את סודי, כיצד הצלחתי להתנתק מאותה המסגרת, מאותם המראות".
וכך, תוך כדי לגימה מחודשת, הוא החל לספר.
"ישבתי באותו חלון שעות, ימים וחודשים. הייתי מביט על הגשם ונקבר עמוק יותר בתוך עצמי. כשרעמו רעמים - ליבי פעם פעימות פחד, וכשהאירו הברקים - עוד חוט דק היה נשרף לו בתוך קרביי. עבששת ירוקה חלחלה יחד עם הגשם אל כל פינה נידחת במעמקי נפשי, ואיימה להשתלט על פינות אחרות שאפילו לא ידעתי על קיומן. ככה, זמן ארוך ללא מספר.
בתחילה ניסיתי לעצור, לקחת צעד לאחור. ניסיתי להתמודד. אך כשסופה נודדת סוחפת את נשמתך - היא מתגברת והולכת, ואתה הופך אט אט להיות סופה. כשהיא מעלה ניחוח טייפוני, אתה טייפון, וכשבתים נקרעים להם בהוריקן זועם, אתה נקרע. וכבר טוב לך להיות כזה. וכבר שכחת מכל דבר אחר. עצם אחרי עצם, פיסה אחר פיסה. וכלום. אין אדם, וטוב לך.
כשכמעט וכבר לא הייתי, האיר ברק אחד גדול, והתאמצתי מאוד שלא למצמץ, כדי לראות אותך - הזכרון האחרון שלי מבדל אנושיות. בכוח שיכולתי לשאוב דווקא מאותן סופות, אחזתי בעצמי בכל כוחי. אתה עצמת עיניים, והצלחתי לראות איזשהו קמצוץ חיוך על פניך הקמוטות.
רגע לאחר מכן נפלתי שוב אל אותה שינה טרופה, בה אני חולם תמיד על אותה המציאות אותה אני חי, על הגשם, על החלון ועל הדממה הרועשת. ובחלומי - חיוך זעיר. ותוך כדי השתוממותי החיוך גדל וגדל, מוסיף והולך עוד ועוד. כעבור כמה רגעים, הופיע פרצוף, וכך, ככל שעבר הזמן, הפרצוף קיבל גוף עד שלבסוף הושלמה הסינתזה, והופיע אל מול פני איש זקן.
ושאלתי אותו מה הוא עושה בחלומי, ומאיפה בא, אך הזקן שתק ורמז לי לבוא בעקבותיו. וסבבנו במחילות אין סוף, ועלינו ירדנו, עד שהגענו לדירה קטנה, ועל הדלת היה שלט קטן: 'סלון יופי'.
ושוב התבוננתי בו בתמיהה, והוא, על חיוכו התמידי כמו לא שם לב, לחץ על הידית, ונכנס אל תוך הבית.
נכנסתי אחריו כמו מוכה גורל, מה כבר יכולתי להפסיד, זהו רק חלום.
ובפנים היה שלט גדול, אותיות אדומות חרוטות על עץ צהבהב עתיק, וכך היה כתוב בו: "האדם עשוי מערות מערות. האדם הוא דרך שהנפש צריכה לעבור בה, קילומטרים על גבי קילומטרים. מזרח ומערב אחוזים זה בזה, שמים ותהום. האדם הוא חומר והאדם הוא נפש, וכמו שאותו גוף זקוק לטיפולים ומשחות, כך גם אותה נפש המשוטטת בתוך תוכו - זקוקה להם, ובלעדיהם, היא קומלת, הופכת לעלים זהובים לרגע, ואז נשחקת ברוח, בפצפוצים עדינים, בחתיכות שאיש לעולם לא יוכל לאסוף. להבות שעבר זמנן.
המוח, זקוק לטיפול של יופי. הלב, זקוק לטיפול של יופי. העיניים, האוזניים, הפה והאף, כולם זקוקים לטיפול של יופי. כדי שהנפש תוכל להכיל את אורות הכוכבים - גם כשהם כבים. כדי שתוכל לחוות אותם, כדי שתוכל להכיל את עצמה - היא זקוקה לטיפול של יופי, שוב ושוב, ושוב".
ופתחתי את הלב, ומרטנו שערות, אחת אחרי השניה, עד ששוב הכל היה נקי. לבשתי מסכות ופשטתי, והרגשתי שמשהו נפתח, והדפיקות הפנימיות נשמעו מתמיד.
אחרי הלב עברנו אל המוח, וניקינו כתמים ישנים, ופצעים קטנטנים שמעולם לא הגלידו. מרחנו משחות על צלקות עתיקות יומין. טפטפנו טיפות אל תוך העיניים, ניקינו את השמיעה, ואת היכולת להריח שוב את ריח גן העדן שקיים בעולם".
"הייתי אדם חדש".
סיימנו והזקן קם. צעדתי לפניו, פתחתי את הדלת, וכבר לא היו מחילות, הבניין הגבוה עמד שם, מתנשא כדרכו אל השמים, אך הרגשתי בו, ששוב איננו כמו שהיה. הגשם שטף את הרחוב, אך מרחוק ראיתי את השמש מנצנצת לי, רומזת שהכל כאן. הריח בחוץ נכנס אל תוך תוכי, מבהיק בי זיכרון עלום של פעם. הזקן אמר לי, "לך לשלום, אתה נקי עכשיו", ונעלם לאט לאט. נשאר רק החיוך הקטן ממנו הוא התחיל."
אני חושב שהזקן הוא אתה, בזכותך אני כבר לא צופה בחלון, עכשיו אני חלק מהנוף. הנה תציץ רגע לכיוון מטה, אתה רואה אותי מתרוצץ לכל עבר?!
• • •
יש מקום אחד בעולם, בו מצחצחים נשמות, ממש ככה, בלי פילטרים ובלי שואו. אין לו חלון בוהק של ראווה, ואין בעיתון אף פרסומת המספרת עליו, אבל יש מקום כזה, בחיי. הוא פעיל עשרים וארבע שעות ביממה, כל השנה, ורק מחכה למבקרים.