היום, י"א בשבט, לפני 72 שנים (תש"ח), בסמטאות הכפר הערבי הקסטל, נלחם על חייו נינו של הגרי"ח זוננפלד זי"ע, החייל אברהם הויזמן. הכדורים של הכוחות הפלסטינים בהנהגתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני החרישו את אוזניו, אך אברהם לא פחד, לנגד עיניו עמד סבו הגדול והגר"ז בֶּנְגִיס להם היה מקורב.
בקרב קשה מאוד, כדור פילח את ראשו של אברהם, והוא החזיר את נשמתו ליוצרה תחת כסא הכבוד, הי"ד.
"לומדי התורה הם שומרי הגחלת של העם היהודי"
כמו רבים מבני הציבור החרדי במלחמת העצמאות, גם אברהם לא שכח לרגע את קדושתם של לומדי התורה, שהם הם שומרים על הגחלת של עם ישראל, ועל כך יעיד הסיפור הבא שסיפר מפקדו, שאירע כמה שעות לפני הקרב בקסטל בו נפל אברהם:
"לפני שיצאנו לפעולה, שאלתי אותו: 'אברהם! החברים שלך יושבים ולומדים בישיבות, ואתה מתרוצץ בהרים ומסכן את חייך?', והוא ענה לי: 'הבית היהודי עולה באש. יהודים נשרפים למעני, וצועקים הצילו! ואני אשב לי ואלמד?'.
"ואני שאלתי אותו: 'וחבריך בישיבות?', והוא ענה: 'חברי בישיבות הם שומרים על הגחלת. בלי ישיבות לא יהיה עם יהודי, ולנו לא יהיה יותר על מי להגן'. 'ואתה?' - שאלתי - 'מדוע אינך שם?', והוא ענה לי: 'לא הגעתי למדרגה שלהם. כדי לשבת וללמוד בשעה כל כך נוראה, אתה חייב להיות קדוש או נבל. ואני, אינני לא זה ולא זה'".
בבוקר לוחם, בערב לומד דף היומי
אחד מפיקודיו מספר: "זה היה ביום שיצאנו לקורס. כנסו אותנו בבית ספר ירושלמי ומשם היינו צריכים לצאת לגוש, מפקד הפלוגה עמד ודיבר לפנינו, בצד עמד בחור גבוה עם מעיל ארוך וכובע רחב תיתורה נוסח ירושלים, לפני שהמ"פ סיים את דבריו הוא הציג לפנינו את המפקד אברהם, אשר יהיה מדריך שלנו בקורס וכולנו הופתענו כשפנה לאותו בחור שעמד מן הצד - זה היה אברהם הויזמן.
"גם הבחורים הדתיים שבינינו הופתעו ולא הסתירו שמחתם. תמיד הוא חייך וקולו השקט היה משכנע אותך. ומעניין, ביום הוא היה איש צבר בחקי נותן פקודות, ובערב אנו רואים אותו שוב עם המגבעת יושב בבית הכנסת של כפר עציון ולומד את 'הדף היומי'".
אימונים בשדות גוש עציון
הסופר דן שלמד אצל אברהם הויזמן בתנועת "פרחי הנוער האגודתי" ולימים עזב את מאה שערים, השאיר לנו תיאור מרגש על אברהם הויזמן:
"באתי לבקר בקיבוץ משואות יצחק בגוש עציון וטיילתי עם סוסה, רוכב בתוך השלווה הקסומה של ההרים האלה, ולפתע אני שומע צעקות. התקרבתי למקום וראיתי קבוצה של בחורים לבושים בחאקי, מתאמנת ברובים. מעליהם עומד אדם אחד ונותן להם פקודות: 'להרים את הרובה, לדרוך, ללחוץ על ההדק'.
"עמדתי נדהם.
"ומי הוא זה האיש המפקד עליהם? איש מוכר מאד. דומה להפליא למדריך שלי בתנועת הנוער של אגודת ישראל, אברהם הויזמן.
"אבל, זה לא יתכן!
"אברהם הויזמן לובש מעיל שחור, וכובע שחור. יש לו פיאות, ולאיש הזה אין פאות. הוא לובש בגדי חאקי וכובע טמבל.
"התקרבה השבת, וחברים החלו להתאסף ליד חדר האוכל בבגדי שבת, ובפנים מאירות, משוחחים בהתלהבות על מאורעות היום.. ולפתע אני רואה איש לבוש שחורים, מתקדם לעומתנו במעלה השביל. במעיל שחור, ומגבעת שחורה, ושתי פיאות יורדות לו לצידי לחייו, ועוטרות מאירות בחיוך רחב. האיש פונה אלי, לוחץ את ידי ומברך בלבביות ובחום: 'גוט שאבעס, דוד!'
"ואני משפשף את העיניים, נבוך כולי. זה היה המדריך שלי אברהם הוזימן שלכבוד שבת פשט את בגדי החאקי ואת הארשת הקשוחה שעל פניו, וחזר לדמותו המקורית, הקורנת אהבה ושמחה.
"ביום ההולדת שלי, גיל חמש-עשרה שנה, פתחתי את העיתון ועיני חשכו. ראיתי את שמו של אברהם הויזמן במסגרת שחורה, ועד עכשיו עדיין לא סיימתי לבכות על המדריך האהוב עלי".
הקרב האחרון-גבעת הקסטל- כתגובה לאסון הל"ה
יעקב סלמן רעו בפלוגה כתב: "י"א שבט, יצאנו אל הבית בקסטל שהתבצרה בו כנופיה של ערבים מעיראק, שהחליטה לחנוק את ירושלים הרעבה. המשימה שלנו הייתה לחדור באישון לילה אל הבית ולפוצץ אותו על יושביו.
"אברהם שחיפש במשך כמה ימים אחר גופות הל"ה שמע על פעולות התגמול של כוחותינו בגבעת הקסטל, וחפץ להתנדב להילחם, וכך הגענו לבית בו התבצרו כוחות הערבים בקסטל. פרצנו לחצר הבית, ראיתי את אברהם שולף ניצרה מרימון וקולע אל תוך אחד החלונות. ראיתי אותו מפעיל את הנשק שלו ביעילות ובשלוות נפש בלתי רגילה. שמעתי אותו מעודד את החברה בקריאות: 'להציל את ירושלים! להציל את ירושלים!'
"הנחנו את חומר הנפץ, ונתתי הוראה לסגת. רצנו במורד, כאשר אש תופת רודפת אחרינו, שם, ליד שני העצים הגבוהים, עצרתי את האנשים וערכתי מפקד. התברר שאברהם חסר. שניים התנדבו לחזור לתוך הגהנום, לחפש את אברהם. הם הגיעו לחצר, חפשו סביב וחזרו ריקם.
"הודעתי לאנשים שבלי אברהם אנחנו לא חוזרים הביתה, ואני עצמי חזרתי לתוך האש הנוראה. התרוצצתי, חיפשתי ולא מצאתי. התחלתי לחזור, מיואש, אל האנשים. פתאום גיליתי את אברהם.
"בצד הדרך הוא שכב. הייתי בטוח שהוא נרדם מעייפות. נגעתי בו, הוא היה קר לגמרי. בצד שמאל של הראש גיליתי נקב של כדור. יהי זכרו ברוך".
למדנותו של אברהם ז"ל
גאב"ד 'העדה החרדית', הגרז"א בנגיס, כתב לו בתעודה בגיל 11: "הגדתי בזה להיות לעדה לתורה ולתעודה, בידי מר אברהם הויזמן נ"י איך שבחנתי וניסיתי אותו בלימודיו ובמצותיו, כי תלמודו בידו, יודע בטוב טעם מה שלמד וכדאי הוא ללמדו תורה בתקוה טובה, כי יראה ברכה ויעשה חיל בלימודיו".
אברהם חיבר קונטרסים של חידושי תורה בשם "פרי עץ חיים", במקביל, בזמנים הפנויים, הוא שורר שירים. במקביל הוא דאג לילדי ישראל לפעילות תורנית, ולכן היה בין מקימיו של ארגון "פרחי הנוער האגודתי". ר' אלעזר ברויאר, ממייסדי התנועה, כתב עליו שהתרשם ממנו במיוחד על התמדתו בתורה, תוך כדי זיכוי הרבים לילדי ישראל: "כל הפעילות העניפה הזאת איננה מקפחת את עיסוקו העיקרי - לימוד תורה. במשך רוב שעות היום יושב בתלמוד תורה ובישיבה ושוחה בים התלמוד". לימים, אברהם ערך את ביטאון התנועה "ביטאון הבוגרים", בפרשת ילדי טהרן הוא עמד על המשמר, ופעל להציל את הילדים לבל ילכו לקיבוצים החילונים.
אברהם פעל בשרותי ההגנה האזרחים (הג"ה) שהוקמו ע"י שלטונות המנדט, ועשה זאת מתוך חברות באגודת ישראל והשאיר לנו מסר היאך ניתן לדואג לעם ישראל, מבלי לוותר על קוצו של יוד.
וכך כתב ביומנו: "מיטב חיי הצעירים הקרבתי לזה, ולא אפרט כל פרט ופרט ואני מדגיש שאעפ"י שאני אגודתי - חבר הנוער האגודתי - הצלחתי בלי שום יגיעות להגיע לידי הבנה מלאה עם ראשיה ומפקדיה של השרות. ואל יחשוד מישהו כי אני יוצא דופן. כאגודאי נולדתי וכאגודאי אמות...".
בשנת תש"ג הצטרף להגנה והתמסר לה בכל להט, הוא עורר רבים מחבריו לישיבה להצטרף, אף על פי שנתקל בהתנגדות מסוימת בתוך תנועתו.
מדהימה עדותו של ר' אליעזר ברייאר על התסיסה בין חברי הנוער האגודאי האם להתגייס או לאו?, הם סיכמו ללכת לשאול את "דעת קודשו" של יו"ר מועצת גדולי התורה הגר"ז סורוצקין בעמ"ח "אוזנים לתורה", "הדעה והדיבור" ועוד ספרים, שם שאל את הקודש פנימה: "היאך יוכל להישבע אמונים לארגון 'ההגנה' שתנועתו 'אגודת ישראל' אינה מיוצגת בו?", ופסק לו הגר"ז סורוצקין ביחד עם ר' יצחק ברייאיר ור' משה בלו,י שילך להתגייס אבל לא ישבע אמונים, על הסיפור הזה מעיד מר אברהם הלפרין מארגון ההגנה.
פעולותיו בהגנת עם ישראל אלו היו במקביל לקנאותו הדתית, וכל יום שישי בצהריים, במסגרת חברותו בארגון "למען השבת", היה יוצא לרחובות ירושלים להזכיר לבעלי החנויות על כניסת השבת הקרבה ובאה, במקביל הוא המשיך את לימודיו בישיבת "עץ חיים" ולמד וביקר בה יום ביומו.
תיאור מרגש כותב דוד, חייל ביחידתו ממאה שערים, ששנה ופירש: "מה קרה לך, דוד? מדוע קיצצת את הפיאות שלך? מישהו לעג לך? מישהו העליב אותך?. דויד'ל! אני רוצה להבין אותך. את משה רבנו השלכת. את דוד המלך השלכת. את רבי עקיבא השלכת. את ה"חפץ חיים" השלכת. אולי אתה מוכן לספר לי את מי מצאת במקומם? האם פגשת מישהו חכם יותר? מבין יותר מהם? אני מבקש לדעת, ספר לי!".
אברהם המשיך להביט בדוד ואמר: "אני מבין שקשה לך להאמין, דוד. אלוקים מסתיר פניו מאיתנו. טבעי שנהיה מבולבלים. אבל לא לנצח יסתיר פנים. הוא יחזור ויאיר פניו אלינו. יש כבר סימנים בשטח. אלפיים שנה החזקנו מעמד ולא נשברנו. היינו ללעג וקלס בגויים, ולא בגדנו בעצמנו. לא טוב לברוח מעצמך, דוד".
דוד, מספר: "אברהם הניח את ידו על כתפי, והחל לפזם בקול שקט, צלול, חזק וחודר: 'זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי.' אתה חושב שלדוד המלך היה קל? כולם צחקו עליו, אשתו מיכל עומדת בחלון ומתגלגלת מצחוק. אלפיים שנה החזקנו מעמד בחושך, עכשיו, שמתחילים לראות קצת אור, אתה מתחיל להתייאש?'
"כל הזמן חשבתי חבל על המאמצים שלך! שום כוח לא יחזיר אותי ל"מאה -שערים! מאז השיחה הזאת לא ראיתיו יותר".
באחד משיריו כתב: "רצוני יסער בי, כסעור סערות... להיות קרבן לאל קדוש ונורא...".