אנשים פשוט לא מבינים את זה, והאמת שאני דווקא כן יכול להבין את זה ששאר האנשים פשוט לא מבינים זאת.
הם לא מבינים והם גם לא יבינו, כי כבר אמר התנא הלל (אבות ב'- ה')? "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אין הפשט בזה הוא שתראה את שני צדדי הנידון, ואע"פ שאתה מבין את חברך ולא מסכים איתו, בכ"ז תתייחס למעשיו בסלחנות.
אלא דייק התנא לכתוב – "אל תדון", זאת אומרת בכלל אל תכנס לנידון, כי כל עוד ואתה בעצמך לא נמצא במקומו הנוכחי של חברך (שהרי הוא זה שעומד שם – תופס את המשבצת) אתה פשוט לא יכול להבין.
אז הם לא מבינים כי הם לא במקומי, ורובם גם לא היו במקומי, ובע"ה לא יהיו שם.
למקום המוגדר הזה קוראים במילה אחת "אלתר"... אהה עכשיו אתם מנענעים בראש, אומרים כן... אנחנו מבינים... מכירים את זה... אח שלי... חבר שלי... שכן שלי... וכו' וכו' כל אחד כמכריו, אבל האמת? תעצרו, אתם לא מבינים כלום, אתם סה"כ מכירים מישהו חיצונית, לא מכירים את פנימיות הדבר, ובמקרה הזה? הפנימיות בלבד קובעת.
אני לא אומר את זה ככה בהתרסה, או בהתנשאות של אדם המבין יותר ממכם, אלא זה דבר דיי פשוט, כמו שליד יהלומן לא תפגינו את חוסר הבנתכם/ ידיעתכם/ הכרתכם, ביהלומים ואבני חן, או כמו שליד רופא מומחה, לא תדברו דברי רפואה ששמעתם ממישהו בשטיבל, (מה שכן תעשו במקום שאין מי שבאמת מבין) ככה בזה, תבינו-אתם לא מבינים, מי שלא חווה לא יודע מה זה ומי שכבר חווה מעדיף לשכוח.
אז יופי הנה התקדמנו, עכשיו אתם מתחילים להיות מודעים לזה שאתם לא מבינים, אבל לפחות, אתם כן מבינים, מה אתם לא מבינים, הסתבכתם? זה לא מסובך - במילים פשוטות - פשוט הגדרתי לכם מה אתם לא מבינים.
עכשיו שאתם מבינים שאתם לא מבינים, תוכלו לדעת לשמוע, להיות עם אוזן שבאה לשמוע, כי היא מבינה שהעמדה היחידה שיכולה להיות לה כרגע זו עמדת שמיעה, לא עמדת מבינה, ולא עמדת מתערבת המביעה דעתה, רק שומעת קול פנימי שבוקע, וגם זה רק כדי סדק דק.
אחרי ההקדמה הארוכה הזאת..... והחשובה לא פחות הזאת, אפשר סו"ס להתחיל, או בעצם רק עכשיו אפשר להתחיל.
"אלתר" הוא קם בבוקר, יום אחד הוא קם וחי, יום אחד הוא קם ורק נושם, לחיות באותו יום.. לפעמים קשה לו, הוא מחייך, אוווו איך שהוא מחייך, הוא מחייך יותר מבגיל צעיר אחר, כי מה? שיגידו עליו שהוא גם אלתר, וגם מצוברח? אז הוא מחייך וצוחק מכל בדיחה רמה ג' כדי לשחק את המשחק.
סדר א' סדר ב' סדר ג', יום שישי שבת קודש, מוצש"ק, חנוכה, שבועות, ראש השנה, שמחת תורה, בישיבה יש דבר אחד משותף לכולם, קוראים לו "בית מדרש", מרכז חיי בן ישיבה, רוב היום נמצאים שם, (או לפחות צריך להיות שם), גם הוא שם, אבל רק בגופו, בנפשו ברוחו, הוא לא שם, רצונו, תשוקתו, אהבתו, הם שם, אבל הוא בממשו? קשה לו להיות שם, החומר שלומדים? הוא כבר למד אותו שני מחזורים, חברותא? יש בחור כזה 5 שנים תחתיו, שרואה גם את החיים כ-5 שנים נמוך יותר.
אז מה תגידו? תורה זה תורה, לימוד הוא לימוד, ומה זה משנה בכלל... אז זהו אתם צודקים, אבל עוד פעם, מנקודת המבט שאתם שם, לא של ה"אלתר" מיועדנו.
ראשי הישיבות כבר הבינו זאת, מתוקף קרבתם וניסיונם בשמיעת הבנת הדבר הזה, לכן הם כבר יותר מקלים בגילאים הללו.
עכשיו באו תבינו, אני לא מדבר על איזה בחור שמחפש את הסיבה והתירוץ לבזבז את היום, לא... הוא יושב ולומד, רק שזה בחדר, או בבי"כ לא רחוק, חומר לימודי שיותר ליבו חפץ בו, חלקים בתורה שלא נהוגים בסידרי הישיבה, הספקים שהוא בעצמו קבע לו, כי מה לעשות, אין אדם לומד אלא את שליבו חפץ, וליבו ולבבות שאר בני הישיבה, בשני מקומות שונים, לכל אחד יש את המקום להתגדר בו.
בית המדרש של הישיבה, כבר מגודר בגדרות לימוד שהוצבו מקדמת דנא, בהקמתה, אז "הוא" גידר לעצמו, לליבו, תוכן לימודי שונה, רק שבנחלת קל רצונו להסתפח, ולכן קובע הוא את מקומו סמוך ל"בית המדרש", אז הוא בלימודו, והם בלימודם, ככה הוא ממשיך לסחוב.
עכשיו הבנתם? קצת? חלקית? נו נו... נמשיך... אני... "אלתר"... כן גם לי זה קצת מוזר להגיד את זה... אבל זה מה יש.
וגם אני בסירה כזאת משלי, כמו שאר הסירות סירות של שאר ה"אלתרים" הנ"ל, לומד את לימודי, בספסל פינתי, בבית המדרש עם עצמי, (יש עוד אלתרים, כל אחד סגנונו ופינתו), אבל השבוע היה משהו מיוחד, משהו שונה, שבגללו בכלל נכתבו כל המילים האלו, השתנה סדרי עולם, או יותר נכון התחיל סדר עולם חדש, כמו שיש סדר א' ב' ג', סדר שישי שבת, סדר מוצש"ק, ככה הסדר הזה, סדר שמתחיל מדי 2711 ימים, סדר המתחדש פעם ב7 וחצי שנים, סדר דף היומי.
ומה לישיבה בוחער ולדף היומי אתם שואלים? הרי זה לא נהוג ולא מקובל, ועוד כהנה וכהנה... אז זהו שזה הכי הכי קשור, הרי חלומו/ חזיונו של ר' מאיר שפירא מלובלין זיע"א היה שכל יהודי בעולם בכל קצוות תבל, ילמדו את אותו הדף, בכל חור שאליו יגיע יהודי, ילמדו וידברו בלימוד את חלק התורה כמוהו. "החורים" האלו שר' מאיר ראה? הם לא רק חורים גשמיים גאוגרפיים, הם חורים כאלו, כמו שלי, חור במדינת ה"אלתרים", והוא ראה למרחוק, הרי בכל מחזור שמתחיל דף היומי, מתחילים גם בחורי ישיבות שחשקה נפשם בעוד, נכספים ומשתוקקים, לעוד נשימה מיינה של תורה, יין מבציר אחר, גם בבית המדרש של הישיבה שלי, התחילו ללמוד את "הדף", מכמה וכמה שכבות גיל, כמה וכמה רמות.
גם אני שמעתי על הסיומים, קראתי טורים על גבי טורים של כל אוחז בדף ומקלדת, על תחושותיהם ודעותיהם, וגם אני הרמתי גבה וחצי על ההגזמה והפרסום יתר בהעלאת הדברים, לא חשבתי להתחיל עד הרגע האחרון ממש במוצש"ק שלפני ח' בטבת התש"פ –יום תחילת מחזור 14, אבל נסחפתי, כי פתאום אני אומר לעצמי, מה? ככה אפספס הזדמנות היסטורית?
אז התחלתי, (אומנם באיחור של שבוע ממחשבה למעשה, אבל לפחות בסוף נתליתי על קציה של האונייה המתחילה בהפלגתה), התחלתי וניצלתי, התחלתי ונתחייתי, התחלתי וחייכתי, התחלתי ונשמתי, התחלתי ובעזרת שוכן מעונים גם אברך על המוגמר.
בינתיים מתקיים בי חלומו של ר' מאיר אני מסתובב בבית המדרש ומריח את ריח יינה של תורת ר' מאיר, מכל שניים שלוש ספסלים בבית המדרש שלי... מדבר בלימוד אחד ומשותף לכולנו, ואתמול עוד הגדלתי וזכיתי לתרץ שאלה שהסתובבה אצלנו בכרם, בין לומדי ה"דף".
אז תודה לך ר' מאיר ניחמתני...