סיום הש"ס שלי // הרבנית ימימה מזרחי

אז שבע פרות שמנות היו - ואינן. ויהיו שבע שנים אחרות וזו בדיוק ההגדרה של החג הגדול, סיום הש״ס, שבע שנים של לימוד דף יומי, לימוד שהסתיים והיהדות אומרת לך: אין באמת דבר כזה, "סיום" מפני שאצלנו, בסיום מתחילים משהו חדש, אחר לחלוטין. לומדים ולומדות יכולים להעיד שבכל שנה את קוראת את אותם החומרים, אותם הפרשנים וזה מציץ עליך מזווית אחרת בכלל. כי את בגיל אחר, את במצב משפחתי אחר, במצב נפשי אחר.

כמה בחורות מחפשות בחור 'מסוים' והוא לא הבחור שעליו הן חלמו; "רציתי ילד מסוים" / "ילדה מסוימת"... והמילה "סיום" מדברת על התחלה - של חלומות אחרים. הסתיים לך חלום לגביו? תתחילי שבע שנים אחרות. אין דווקא "בחור מסוים" או "בן זוג מסוים". תפסיקי להתאבל, קומי! כי אנחנו חברה יהודית של לומדים.

וזו האמירה של סיום הש"ס. אם נחשפת למודעות ולפרסומות רבות אודות חגיגות סיום הש"ס המתקרבות ושאלת את עצמך במה מדובר, אז אחת לשבע שנים בערך, מסתיים בכל העולם מחזור לימוד של כל התלמוד הבבלי. לומדי הדף היומי חוגגים את סיום הש"ס, וכולנו מוזמנים לחגוג איתם. איך קוראים לתלמוד בארמית? "גמרא", רק על שם גומרהּ. לכן מעמד סיום הש"ס מרגש כל כך. סיימת מסכת בחיים שלך! אני יודעת שאתה איש מסוים! בדור הזה, שקופצים מעבודה לעבודה, מראיון לראיון, ממשודכת למשודכת, אני יודעת שיכולות להיות לך התחלות חדשות - כי סיימת משהו!

זו האמירה המרגשת של סיום הש"ס. בתוך מה שנראה לך שבע פרות צנומות, חבויות שבע פרות שמנות. כל שנה היא לימוד והיא תיתן לך כוח במצבים, שפתאום זה יצוץ לך. מילה שלמדת פתאום תצוץ באיזושהי סיטואציה ואת תגידי: "היי, זה בדיוק מה שלמדנו השבוע!" כי ככה הלימוד. הוא פתאום מסיים מצב מסוים ומתחיל מצב חדש.

למה אני מדברת על סיום הש"ס, והלא רובנו לא מסיימות את הש״ס, את כל התלמוד הבבלי? ואני רוצה להגיד לנשים מה זה מחולל, כשהאיש המסוים שלך סיים שבע שנים של לימוד:

קודם כל הוא לומד להיות אדם מקשיב, מפני שבתלמוד כל העניין הוא "שַׁקְלָא וְטַרְיָא": אני אומר דבר אחד, היא אומרת דבר אחר, אני מקשיב לה.

שנית, איש שלומד יקבל את המתנה שהכי חסרה לדור הקפיצי הזה: התמדה. ולא זו בלבד. מקביעת עתים לתורה ("עכשיו דף יומי"), הוא מבין את מושג החברותא: "עכשיו לשבת עם הילד", "עכשיו לדבר עם אשתי". וזה נפלא, כי אנחנו לא דור של graduations, ממש לא. רק סטארט אפים. להעביר בית ספר, ללמוד מקצוע חדש ואת ערכו של הסיום, שוב, שכחנו. לכן גם חיי נישואין רבים כל כך הם חסרי התמדה כי אם הכל בחיים משתנה, אז למה שגם זה לא? לכן, שבע שנים שתסיים דף יומי יהפוך אותך לבן זוג.

והכי חשוב: הַדְרָן עֲלָךְ. זה מה שאומרים בסוף מסכת. ובפרט שבע השנים האלה. ״הַדְרָן״ פירושו חזרה ו״חזרה״ משמעה חיזור. החזרה על החומר - אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה ואחת פְּעָמִים לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מאה ושתים, מאה וארבע פעמים. הרי הוא פגש אותי, האיש שלי. קוראים לזה ״הגיע לְפִרְקוֹ״. אני רוצה שהוא יחזר, אני רוצה שהוא יחזור על פִּרקו, אני רוצה שהוא יהדר בו. הַדְרָן עֲלָךְ, נשוב אֵלַיִךְ. אני רוצה שהוא יקרא בי כמו במסכת חיים. אני לא רוצה שיהיה "סיום" וזהו, ומכאן אני אהיה אישה מסוימת ובזאת זה יסתיים. אני רוצה אני רוצה שיתחילו אותי, שיתחילו איתי כל הזמן, קוראים לזה ״הידור״.
אנחנו בחג של המהדרין מן המהדרין. "מהדרין" זה לחזור ולהדליק עוד חנוכייה, לחזור ולהדליק עוד נר. ואת הנר הראשון מדליקים עוד הפעם, ועוד הפעם, ועוד הפעם, ועוד הפעם ורק בזכות הנרות שאלה שחוזרים על עצמם, היום השמיני הוא כזה מואר. הנר השמיני לא מואר מכוחו. הוא מואר מכוח החזרה של ההדלקה של הנרות הקודמים. זה הידור. אותו הדבר עצמו ורק החזרה והחיזור משנים אותו.

איש שיוצא ללמוד תורה, נער שיוצא ללמוד תורה, אישה שלומדת – ידעו תמיד לחזור. לחזור אל החומר, לחזר אחריו, להדר בו. ובעיקר הם ידעו תמיד לחזור הביתה, לא לחפש מקום אחר. רק לימוד משותף לפני 22 שנה, של יוסף עם אבא שלו, כשהם למדו את פרשת עגלה ערופה, רק זה החזיר את הבן האובד, יוסף, הביתה.

הנר השמיני של "זאת חנוכה" הוא נר אחר, מעולם אחר. הוא מואר משבעה נרות שהדלקנו שוב ושוב ושוב. חזרו אחר היום הזה! הדרו את היום הזה! ואיך רבי נחמן מברסלב ניסח היטב את עקרון ההדרן: שׁוּבוּ אֶל הָאוֹצָרוֹת שֶׁלָּכֶם, וְהָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּאוֹצָרוֹת שֶׁלָּכֶם. ובניגוד לנרות החנוכה ש-אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, הרי שהבעלים שלנו והילדים שלנו - איך אנחנו לא משתמשים באורם?!

העזרת השם שנזכה לחזור, לחזר, להיות תמיד יהודים לומדים. בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים.

בעריכת: יקרת פרידמן -'פרשה ואשה'