ביום רביעי האחרון, נתבקשתי מהרגע להרגע לאבטח אירוע שעמד להתרחש 'בהר הרצל'. לא אני לא מאבטח, ולא שומר בשום מקום.
אני הקטן זכיתי להימנות על אלפי מתנדבים 'באיחוד הצלה' כחובש וכנהג אמבולנס. על הארגון המופלא זה אולי נדבר בהמשך, אם יישאר זמן לכך, רק משום שהנושא הוא אחר כפי שהבטיחה הכותרת.
לא ידעתי על איזה אירוע מדובר, גם לא שאלתי, כי זה ממש לא משנה, אנו כחובשים ב'איחוד הצלה' וכבני אדם, מצווים להציל את האדם באשר הוא, והשאלה מי הוא ומה זהותו, ממש לא מעניינת.
האירוע המתוכנן היה אמור להתקיים בהר הרצל במשך כ-3 שעות, ולשם כך הצטיידתי בגמרא מס' נידה, כדי לחזור ולשנן את הדף היומי הנלמד בעת הזו.
כשהגעתי למקום ראיתי כי האירוע מאובטח היטיב. נשיא המדינה ראובן ריבלין אמור לשאת דברים, לצד אישים מפורסמים ומכובדים נוספים.
האירוע כולו היה לזכרו ולהפצת מורשתו של בנימין זאב (תיאודור) הרצל שחזה את המדינה, מטעם מרכז הרצל, לבחינת ההישגים, העשיייה והאסטרטגיה הציונית במאה ה-21.
מראשוני הדוברים עלה ד"ר נסים לוי, שאותו הגדירה המנחה, כאישיות המרכזית שמאחורי מורשת הרצל והרוח החיה להפצת מורשתו.
ד"ר נסים לוי, בקש להביא או בעצם להוציא את הרצל מקברו ולו לכמה דקות, ורק כדי לשאול אותו האם המדינה שקמה לפני כ – 70 שנה עונה לחזונו, האם הוא שמח ומרוצה מהתוצר אותו חזה לפני למעלה ממאה שנים.
אך מאחר והרצל לא בא וגם לא קם מקברו, בקש ד"ר נסים לוי למלא את מקומו להשיב בשמו.
וזו הייתה תשובתו: כשהרצל היה רואה את התעשייה הנפלאה, את ההייטק במיטבו, את חיילי צה"ל המשרתים ואת ההישגים להם הם מביאים את מדינת ישראל, לבו היה מתמלא בשמחה ובגאווה.
אך מאידך, כאשר היה רואה את 50% האזרחים האחרים, בתוכם המשתמטים החרדים, שמבקשים לכרוך את הדת עם המדינה, שלא מייצרים תפוקה כמו חמישים האחוזים הקודמים, לבו של הרצל היה מתמלא באכזבה גדולה.
המתנתי - יש לומר בסבלנות רבה ולא אופיינית לי במקרים שכאלה, ולא קמתי ממקומי לומר כמה דברים ברגע אמת, ורק בגלל שנזכרתי שאני באוהל מורשת הרצל במדי 'איחוד הצלה' ושאינני אורח מהשורה, ולכן נגשתי לד"ר נסים לוי בתום דבריו ובקשתי את הסכמתו לשוחח איתי בעניין הרצאתו המאלפת....
סיפרתי לו כי אני בוגר ישיבת פוניבז', סבי היה ראש הישיבה - וכיום דודי שיבדלח"א מכהן בתפקיד זה. אני קצין בצה"ל, שירתתי שירות קבע ארוך ועד היום אני עושה מילואים.
אנו מנהלים עסק של פאות ומעסיקים כשלושים עובדים ומשלמים מיסים מלאים. לצד זאת, אני מקדיש שעות רבות מיומי ללימוד תורה, ולהתנדבות 'באיחוד הצלה'. כאן בהר הרצל, אני נמצא במסגרת התנדבות ללא שכר, כדי לאבטח את המקום ביחד עם החובשים שעמי לכל צרה שלא תבוא.
"איך לדעתך", שאלתי את ד"ר נסים לוי, "אני יכול לשפר את דרכי כדי שהרצל המנוח יהיה שבע רצון ממני, קשה לי העובדה עד כאב, מיגונו של הרצל כלפי וכלפי האוכלוסייה שממנה אני בא".
"לא, לא, לא!", זעק ד"ר לוי. "אתה אחלה גבר, כל השאר הם הזבלים".
"הופה", עניתי לו בניסיון להעתיק מסגנונו כדי שאהיה מובן לו טוב יותר. "פה הטעות. אני הוא הנחות מכל האוכלוסייה עליה דיברת וממנה אני בא, הם טובים וראויים ממני, הם תורמים הרבה יותר ממני הקטן, בכל ארגוני החסד והמעש לטובת עם ישראל ולטובת כל יושבי הארץ הזו, שלא לדבר על אלו שלומדים תורה כדי לשמר אותנו כהבטחת הבורא, ומכורך מציאות זו הם חיים חיים קשים ודלים, לעומתך ולעומתי ולעמת החברים הנכבדים שמשתתפים כאן באירוע המפואר והנוצץ".
זהו נושא לדיון אקדמאי עמוק, ענה לי ד"ר נסים לוי.
ייתכן בהחלט, עניתי לו, רק שלעת עתה אתה מפזר שנאה בשמו של הרצל שלא בטוח שהיה נותן את הסכמתו לכך. זכור רק דבר אחד, זכותך לחשוב שאני הערבה מתוך ארבעת המינים ושאתה הוא האתרוג, כמו גם זכותי לחשוב להפך. רק דבר אחד שים על ליבך, ללא הערבה אין סט. ובלעדינו אין לך מדינה.
נשיא המדינה רובי ריבלין הגיע לאחר דבריו ולא שמע את דברי הבלע אותם השמיע ד"ר לוי וכאילו בלי משים לב, ענה לדבריו וסיפר על יחסו הרגיש והחיובי של הרצל כלפי היהדות והדת.
לי זה הספיק - ופרשתי לדף היומי.