"אנשי השנה" של אנשי 'כיכר השבת' • מיוחד

אנשי 'כיכר השבת', האתר החרדי המוביל בעולם, העורכים והכתבים, בוחרים את "אנשי השנה" שלהם, לסיכומה של שנת תשע"ט. תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלותֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכותֶיהָ.

ב'יהדות התורה', רשימת הח"כים טרם זכתה לרענון, אך לצד הח"כים בולטים החברה הצעירים, שמסייעים בניווט הספינה מרובת הראשים., כמו שלומי פולק של גפני, שחולל מהפכה עם הכנסת הדיגיטל לקמפיין הבחירות, או מוטי בבצ'יק ואבי דז'דק בסביבת ליצמן. ויש עוד: אצל יתר חברי הכנסת, עוזר בשמו הטוב יבורך.

אז כן, יש כוחות צעירים ורעננים, זה מתבקש והכרחי - והשינויים והתוצאות מוכיחים. והם, הצעירים הבלתי נלאים, אנשי השנה שלי.

נ.ב. היה מתבקש שאבחר באנשי התוכן של 'כיכר השבת' לאנשי השנה שלי, על העבודה המסורה, המקצועיות והעמידה באתגרים הרבים. אלא שאתם, הגולשים, בוחרים בהם מדי יום ושעה, בכל מקום ובכל אירוע, ויחד הפכנו לאתר החרדי הגדול בעולם. תודה לכם על השנה שחלפה, בתפילה לשנה טובה - בכל העניינים.

ישי כהן - חיים ולדר

"לא מסתדר לך? חשב מסלול מחדש. זה הילד שלך, אתה רוצה שיהיה לו טוב ואתה רוצה שהוא יהיה טוב. אם אתה רוצה שיהיה טוב, תעשה מה שטוב לו. לא להיאבק. אם השאלה היא אם הוא יישב במיטה כל היום או שילמד משהו אחר, צריך להיות חכם...", במילים אלו, בראיון מיוחד ל'כיכר השבת', סיכם המחנך הרב חיים ולדר את הדברים שהעביר להמוני המנחמים בימי השבעה על בנו צביקי ז"ל.

כשביקשו ממני לבחור את איש השנה שלי, שחזרתי את השנה האחרונה. יכולתי לבחור בעוד פוליטיקאי צפוי, בעוד אישיות שפרצה אל חיינו בשנה האחרונה. אבל האמת, חיפשתי משהו אחר, משהו שנצרב בזיכרון שלנו, אירוע שהותיר חותם.

דפדפתי אחורה, ונזכרתי בטרגדיה של משפחת ולדר, צביקי ז"ל הלך לעולמו לאחר מאבק במחלה הארורה.

בימי השבעה יצאתי יחד עם העורך הראשי חיים אילוז לנחם את החבר המשותף שלנו. הסופר חיים ולדר. בדרך לניחום האבלים חשבנו מה לומר, מה לדבר. שנינו מכירים היטב את חיים, חברים קרובים. מה אני, הצעיר, יכול לנחם אבא שאיבד את בנו. מה כבר אפשר לומר לו?

כשהגענו לאוהל, חששנו להיכנס, לא ידענו איזה חיים נפגוש. לבסוף, חיים זיהה אותנו מבחוץ וביקש שניכנס. ואז הופתענו. פגשנו חיים עצוב עד עמקי הנפש אבל לא שבור, חיים שאיבד את בנו שהפך לחברו, אבל מלא באמונה וברצון לתעל את העצב לתובנות ומסרים.

ישבנו במשך כשעה וחצי. הגענו לחזק ויצאנו מחוזקים, כפשוטו ממש. קיבלנו שיעור אישי איך לחנך ילדים, איך להתייחס לנער - שעם כל הצער בחר בדרך אחרת. "זה הבן שלך, תרצה או לא, תהיה גאה בו, תהיה חבר שלו, לא אויב", אמר חיים למנחמים.

במשך כשעה וחצי, שמענו את חיים ולדר מספר לכולם, לרבנים ולפוליטיקאים למובילי דעת קהל או סתם אורחים, מי היה צביקי שלו. הילד שבחר בלימודי משפטים והתקשה בלימודים בישיבה, לא משהו שכל חרדי היה מספר בגאווה, אבל חיים היה גאה בבן שלו, בחברות אתו. המסר שלו הוא: "אם יש לכם ילד שלא בדיוק הולך בדרך שרציתם זו אינה בושה כי אם אתגר לכם כהורים. ואם תעשו את הדברים הנכונים, תוכלו להתגאות בלי קשר לתוצאה. כי הייתם הורים טובים".

כשיצאנו מ'השבעה' החלטתי להציק לחיים עד שיסכים להתראיין, לדבר. "את החוויה שעברנו - כולם צריכים לעבור. את השיעור שקיבלנו - כולם צריכים לקבל", אמרתי לעורך. ואכן, לאחר ימים ארוכים, חיים הסכים להתיישב מול המצלמה ולדבר על הטרגדיה והמסר שלו לציבור. שיעור בחינוך ילדים, שאתם גולשי 'כיכר השבת', זכיתם לקבל. לא סתם זה היה אחד הראיונות הנצפים במגזין חג הפסח האחרון.

אז כן, חיים ולדר הוא איש השנה שלי. יהודי שאיבד את בנו לאחר שנלחם למענו כמו אריה (נחשפתי לזה בזמן אמת, דמעתי לא מעט), אבל מנצל את הרגעים הקשים כדי ללמד אותנו, ההורים, איך מתייחסים לילדים שלנו. לא רק כשקל, אלא גם ובעיקר כשקשה. גם אם הילד, עם כל הצער, בחר ללכת במסלול חיים אחר משלנו, הוא עדיין הילד שלנו, תהפכו אותו לחבר, לא לאויב.

ואין כמו לסכם את הבחירה, במילותיו של ולדר עצמו: "תראו את הילדים כפיקדון. לעולם לא לריב עם ילד. זה לא נכון. לא מרוויחים מזה שום דבר".

אלי רוטמן - דביר שורק

פגישה בין הטוב המוחלט לרע המוחלט: תלמיד ישיבה, בשנה ה-19 לחייו, נוסע לעיר הגדולה כדי לרכוש מתנות לרבותיו, עם תום שנת הלימודים. אקט אנושי, שמתרחש מן הסתם במוסדות חינוך רבים, בכל מקום. ביום רביעי בערב, ו' אב תשע"ט, זה הסתיים באופן הנורא מכל: התלמיד, דביר שורק, ירד בתחנת האוטובוס בגוש עציון ליד מגדל עוז, בקרבת ישיבת 'מחניים' בה למד - ונרצח במקום.

נציר סאלח חליל וקאסם עארף, שלושה פלסטינים לבית משפחת עצאפרה מהכפר בית כאחיל, ארבו בתוך רכבם לצעיר מסולסל הפאות, זינקו עליו בעת שצעד בצד הכביש החשוך, דקרו אותו ונמלטו, כשהם מותירים אותו אל מותו המהיר, מתבוסס בדמו.

כך, בפיגוע דקירה אכזרי ומתוכנן, נגדע פתיל חייו של עלם חמודות, במפגש בין הטוב המוחלט שלו לרע המוחלט שמייצגים המחבלים.

דביר, השם יקום דמו, גדל בבית בלתי שגרתי: אביו, יואב שורק, הינו מהוגי הדעות הבולטים בציונות הדתית, שבחר לו דרך חיים ייחודית משלו, תוך שהוא סופג בגינה ביקורת נוקבת מפי עמיתים ורבנים. כחלק מתפיסתו, שההכלה היא מרכיב עיקרי בה, עודד האב את ילדיו לצמוח כל אחד בדרכו הוא; דביר, אהוב על כל מכריו, סיפק רגעי אושר רבים מספור למשפחתו ולחבריו - רגעים, שכבר לא יקרו בשנת תש"פ.

נתנאל לייפר - ישי ריבו

נכון שהיו לו השנה עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב, נכון שהשמיעו אותו ברדיו אלפי פעמים, נכון שהמופעים שלו כבשו את כל הבמות הכי גדולות בישראל וגם בניו יורק. אבל ישי ריבו הוא איש השנה שלי בעיקר בגלל מה שהוא מסמל.

ריבו, אמן ויוצר שמצהיר על חרדיותו, לא מתפשר על הגדרים ההלכתיים שלו, בנועם הליכות ובחיוך עדין הוא מצליח לכבוש את לבבם גם של כאלה שרחוקים מהיהדות מאד מבלי להתכופף, מבלי להתחנף ומבלי להחביא את דתיותו.

הוא כותב שירים עמוסי פסוקים, אמרות יהודיות ומדרשים, וקורא בשיריו גלויות לאהבת התורה ולאהבת השם יתברך, לציפייה למשיח ולבניין בית המקדש.

ריבו הוא מקרב הלבבות הכי גדול של השנים האחרונות והאהבה הגדולה אותה הוא מקבל מהקהל הרחב על כל גווניו מלמדת כי הפירוד והשנאה שאנו חשים לעתים בכלי התקשורת, רחוקה מאד מהמציאות האמתית בה יהודים רוצים להתקרב לבורא עולם. הם רוצים לחוש חיבור ליהדות ומרגישים שישי ריבו מדבר את שפת הלב שלהם, שנקרע לשניים, הם יודעים שרק השם יכול להפוך את מספדם למחול, גם אם עשו משהו רע הוא מוחל וסולח, כי תוכו רצוף אהבה.

אבי רבינא - יצחק פינדרוס

את תשע"ט פתח יצחק פינדרוס ממקום מושבו כבכיר 'דגל התורה' בעיריית ירושלים. התפטר מעיריית ירושלים. התמודד לראשות העיר אלעד. העביר את כתובתו מירושלים לאלעד כמתחייב בחוק. הפסיד בבית המשפט שפסל את מועמדותו. הפסיד בבג"צ שדחה את עתירתו. הוצב במקום השמיני ביהדות התורה נכנס לכנסת ה-21 לארבעה חודשים, בבחירות לכנסת ה-22 הפסיד על חודם של עשרות קולות את מקומו.

פינדרוס, מאז שהפסיד למאיר רובינשטיין לראשות העיר ביתר, ממשיך לעלות ולרדת במעלה המסלולים, ליפול ולקום. כזה הוא. מציב מטרה, ומשיג אותה. לא משנה כמה פעמים הוא ייפול או יקום. חשוב לו להגיע למטרה. בכל מחיר.

פינדרוס אמנם הפסיד את המנדט, אך זו שנה שהציבה אותו בדרג הגבוה ביותר של תנועת 'דגל התורה' עם כל הכלים שיאפשרו לו להישאר שם לנצח.

ההפסד של פינדרוס הוא הפסד טכני ליהדות התורה, אך תדמיתו הזורמת והקלילה כאחד מ"עמך" לצד היותו דובר רהוט (גם באנגלית) - חורך אולפנים היא ניצחון שלו ברמה האישית.

פינדרוס מנהל יחסים קרובים עם בתי גדולי ישראל וצמרת התנועה, והצליח לעקוף רבים שהשתרכו בתור הרבה מאחוריו. בהיכרותי את פינדרוס הוא לועג למספידיו בסגנון הצ'אלמרי האופייני לו, הוא במהירות ימלא את מצבריו ויעוף גבוה ללא תאריך תפוגה.

שלומי זייבלד - החרדי העובד (והלומד)

אם כברירת מחדל ואם כאידיאל, הוא לא יושב ולומד כל היום בכולל, כמו מרבית בני גילו שזה עתה, בשנים האחרונות, ישבו ושקדו יחדיו על ספסלי הישיבה, צוללים בים התלמוד ושקועים בד' אמות של הלכה.

הוא עובד. מפרנס את אשתו וילדיו כפי שהתחייב בכתובה, בזיעת אפיו אוכל את לחמו ונהנה מיגיע כפיו. בבית הכנסת השכונתי כבר לא מביטים עליו באותה צורה, ולאט לאט הוא מוצא את עצמו בבית כנסת אחר, ואולי אף מעביר את ילדיו למוסדות חינוך פתוחים יותר, אפילו ממ"ח.

בעבר הצמידו לו כינויים שונים, היום כבר מקבלים אותו יותר בקהילה, אבל הוא כאן. חלק מהקהילה. וברגע האמת: אליו יפנו בבקשה לתרום לישיבה שלא תקבל את בניו, והוא ייענה בשמחה ואף יתרים את חבריו למצ'ינג להצלת עולם התורה.

הניסיונות להרחיקו לא צלחו. הוא נלחם, התמודד ונשאר. נחוש לשנות, אבל מבפנים. דורש הכרה, לא כחריג אלא כשווה. כאדם הנוהג כפי מסורת הדורות, משלב תורה ועבודה - למרות שבלב הוא מעריך יותר מכל את אלו שנשארו ללון באוהלה של תורה.

ובערב, אחרי העבודה הוא לא יותר על זמן הלימוד. המהדרין ילמדו ב'אחוות תורה', או לכל הפחות בשיעור דף היומי, לצד כיבוד קל. ראשו כבד מעמל יומו, לעיתים תצנח על הגמרא הפתוחה, אבל היא שם. פתוחה. כמו בישיבה.

חנני ברייטקופף - אמא!

כאשר רוצים לתת ביטוי לילד מפונק, אומרים "הוא נמצא עדיין תחת הסינר של אמא שלו". זיכה אותי הקב"ה להיות ילד מפונק במשך קרוב לשלושים שנה, עד יומה האחרון של אמי ז"ל, שנפטרה לפני כשלושה שבועות. גדלתי תחת הסינר המחבק והאוהב שלה שהצליח להכיל אולי חצי מעם ישראל.

אין לי קושי בלכתוב, להפך! אני נהנה מזה, זה נותן לי סיפוק ושמחה. מאז שאמא נפטרה, כל פעם שידי אוחזות את המקלדת אני נמלא חלחלה וזיעה קרה, אני נזכר בך, אמי האהובה!

מאז שאני זוכר את עצמי, אמא הייתה כותבת, כל דף פנוי שהיה בבית היה מתמלא ברשימות של אמא, כל קבלה של סופר נהפכה לקבלה חדשה שקיבלה על עצמה, או לתובנה חדשה שהייתה לה באותו היום.

בתום השבעה המרגשת שהייתה לאמא, בה הבנו כמה לא הכרנו אותה וכמה הכל היא עשתה בהצנע לכת ובשקט, ניסיתי לחזור למלאכת הכתיבה, אך כל פעם שניגשתי למקלדת, דמותה של אמא עמדה לנגד עיניי ושמעתי אותה אומרת לי: "חנצ'ולה (שם החיבה בו היא קראה לי), אני נורא אוהבת את הכתיבה שלך, אך תשתדל לדקדק את הכתיבה ולכתוב רק טוב על אנשים".

גם עכשיו שאני כותב, דמותה היקרה צפה ועולה לי, ומעיניי זולגות דמעות, מי ייתן לי תמורתה? האם זה הגיוני לקחת אמא כל-כך מיוחדת ואהובה, בעלת חסד וצדיקות אין סופית? אני שואל בטרוניה, אך מיד נזכר בדמותה של אמי איך תמיד הייתה מצדיקה עליה את הדין – לא משנה מה קרה.

כל פיגוע, תאונה או שאר מרעין בישין, אמא הייתה לוקחת לליבה הרחום, הסידור ספוג הדמעות שלה היה מלא בדפי תפילות על אותם אנשים או נשים, אך תמיד היא ידעה להסביר לנו באמונתה התמימה איך הכל הקב"ה מסובב.

אמא, הייתה בעלת אמונה תמימה ופשוטה, אך במקביל הייתה אחת הנשים המיוחדות שזכיתי להכיר, חלוצה ומקורית בכל תחום, אף פעם לא קיבלה כלום כמובן מאליו. כשהנושא של הנחיית הורים בציבור החרדי עדיין לא היה בחיתוליו, הייתה זו אמא שנחלצה חושים והקימה "מכון להנחיית הורים". לשם כך הלכה ללימוד פסיכולוגיה ועשתה תואר שני בהצלחה – גם בזה היא הייתה מהנשים החלוצות.

אמא, הייתה סופרת וכותבת בחסד עליון אך בחרה בדרכה היא שלא להבליט את התחום הזה, היא רצתה תחום שהיא יכולה לגעת פיזית ולעזור לאנשים.

לסיום, אבקש ואייחל מריבונו של עולם; שלושה שותפים יש באדם, אביו, אמו והקב"ה, מכיוון ש"חמדת" לנו את אמא, אנא! תמשיכו לשתף פעולה מלמעלה - בשבילנו...

שימי שפר - הילד שהציל את אביו

איש השנה שלי הוא הילד בן ה-11 שהציל את אביו ממוות. המקרה התרחש בתחילת חודש אלול, כאשר למוקד מד"א התקבלה שיחה ועל הקו היה ילד בן 11 תושב מרכז הארץ, שסיפר באומץ לב ובקור רוח על כך שאביו שוכב כשהוא מחוסר הכרה, ככה"נ כתוצאה ממכת חום, לאחר שטיילו במשך כשעתיים במסלול סמוך לנחל עין כובס שבצפון.

בעברו השני של הקו הדריכה המוקדנית את הילד שענה לשאלות ושיתף פעולה באופן יוצא דופן. "הוא נושם, אבל הוא ישן", נשמע הילד מסביר.

הילד החזיק מעמד במשך קרוב לחצי שעה. בכל אותו הזמן הקשיב להוראות וניסה להזעיק עזרה, ואף מרח שוקולד על שפתי אביו, עד שבשלב כלשהו האבא פקח קצת את עיניו, וכך הציל הבן את חיי אביו.

אנו נמצאים בסופה של שנה שבה התרחשו מקרים רבים שחלקם הסתיימו בטרגדיות, וחלקם הסתיימו בחסדי שמים בטוב. לקראת ימי ראש השנה, כאשר עמך בית ישראל עוברים לפני הקב"ה כ'בקרת רועה עדרו', אנו מאמינים בכל לבנו שיש מי ש'חותך' חיים לכל חי, וכי גם מקרים שנראים כאבודים וכמייאשים, בסופו של דבר הכול נכתב ונחתם בימים הללו, ימי הרחמים והסליחות.

איציק אוחנה - חילונים שומרים שבת

בשנים האחרונות נראה כי הידוענים הלא דתיים מחפשים ומוצאים דרכים רבות על מנת להתקרב לדת. אלא שאם נסכם את השנה האחרונה, נראה שהיה בה מוטיב אחד, שחזר על עצמו שוב ושוב: האמנים מתעקשים שלא להופיע בשבת.

המספר ההולך והגובר של אמנים ישראלים שמסרבים להופיע בשבת בעד כל הון, גרם אפילו למנהלי ה"פסטיגל", אירוע חילוני במהותו, לקיים את הפסטיגל ללא הופעות בשבת וזאת בשל התעקשותו של הזמר עומר אדם, למרות הסכום הגבוה שהוצע לו.

ולא רק עומר אדם, גם נתן גושן, דודו אהרן, רמי קליינשטיין, להקת "טיפקס", קובי פרץ, שלומי שבת, קובי אפללו ועוד אמנים רבים מכל גווני הקשת הישראלית, מסרבים לקיים הופעות בשבת, זאת למרות פיתויים כספיים גבוהים במיוחד.

המנהלים, הסוכנים וגם האמנים עצמם אומרים דבר ברור: למרות ש"על הנייר" אנחנו מפסידים את היום עם הכי הרבה עבודה, לכאורה, בשורה התחתונה ההחלטה לשמור שבת רק הוסיפה לנו רווחים בהכנסות - ובגדול.

דווקא בימים אלו, בהם גוברים לכאורה הקולות בעד תחבורה ציבורית ומופעים בשבת, חשוב לשים לב דווקא לסמלי התרבות הישראלית החילוניים שמבינים: השבת היא מקור הברכה, וכי יותר משאנחנו שומרים על השבת, השבת שומרת עלינו.