שבע שנים להסתלקות / על מנהיגות 'נקיה'

יש חללים שלא מתמלאים. ביום רביעי הקרוב נציין שבע שנים – אוי, שבע שנים – להסתלקותו של מנהיג הדור מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל. אלו שבע שנים שיצרו פלגים ופלגי-פלגים במסדרונות החרדיים, שרק יוצרים געגוע אדיר ל'פוסק אחרון' שהצליח לאחד תחתיו – במילה אחת, קצרה אך בהירה – את כולם.

נכון, דור-דור ודורשיו, תמיד הייתה אופוזיציה, אבל במקרה דנן, גם אלה שלא הסכימו לקבל את מרותו, חששו לצאת לאור השמש עם אמירה סותרת לעמדתו. כוחו היה עצום גם מחוץ לגבולות המגזר: פוליטיקאים בכירים גלויי ראש לא העזו להרים ראש; לא העלו על דעתם לשנות את 'מתווה הכותל' או לגעת בהסדר הדיחוי של בני הישיבות או לדבר על אוטובוסים בשבת. הם ידעו גם ידעו כי מילה אחת של הרב תהפוך את הקערה על פיה.

הסוד הגדול נלחש כבר בהלווייתו של מרן הרב אליעזר מנחם מן שך. בעוד מכוניתו של הרב אלישיב מנסה לפלס דרך ברחובות בני ברק העמוסים במאות אלפי מלווים, העז אחד המקורבים לשאול על הקריטריונים להנהגת הדור. הרב אלישיב, בענווה אופיינית, לא ראה בעצמו מועמד. הוא דיבר על אחרים ונתן סימנים למנהיג הבא. מילה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב באותה שיחה: 'נקיות'. מבחינתו, זהו המדד הנכון לבחירת מנהיג.

במושכל ראשון, עבור מי שלא זכה להכיר את הרב מקרוב, התשובה עשויה להרים גבה. מכל הדברים שבעולם, דווקא נקיות? מה עם גאונות בתורה? מה לגבי צדקות? פרישות? פסיקת הלכה? וכי אלה אינם קריטריונים חשובים להנהגה רוחנית של דור שלם בעידן של גלות?

ובכן, בוודאי כל אלה חשובים ובלעדיהם אי אפשר, אבל הרב אלישיב ידע את הדור והבין כי לצד כל אלה, המשימה הנצרכת ביותר היא 'נקיות'; בעידן של חוסר אובייקטיביות, של 'נגיעות' ואינטרסים גם בתוך חומות התורה והקדושה, היהדות החרדית זקוקה לקול אחד שפוי ובלתי תלוי, שלא ידבר אליו לא כסף, לא זהב ולא 'מעמד'; ואפילו לא סידור ג'ובים לבני משפחה ומקורבים, חשובים ככל שיהיו.

2.

השאר היסטוריה. הציבור החרדי בחר ברב אלישיב כמנהיג. זה היה נגד רצונו, אך האיש שהיה סמל 'לנקיות' קיבל עליו את הדין. הרב עצמו לא החזיק אף מוסד. לא רשת ישיבות, לא מפעלי צדקה ואפילו לא כולל קטן. הוא אפילו לא כתב ספר, כך שמעולם לא היה צריך לבקש תרומה מאדם. הוא סירב בפני עשרות מנהלי מוסדות שבאו להתייעץ עמו תמידים כסדרם - לשאת בתואר הבלתי מחייב 'נשיא'. שלא יהיה חשש שיש לו נגיעות בעניין.

הוא חי עד יומו האחרון מפנסיה צנועה שזרמה לחשבונו עוד לפני שהפך למנהיג הדור – מבית הדין הרבני, כאשר מטרת משלמי השכר זהה למטרת חייו של הרב אלישיב – שהדיין לא יהיה תלוי בחסדי בשר ודם ויוכל לעשות מלאכתו נאמנה, בנקיות.

נכון, מותר לפתוח מוסדות, יש בזה גם מעלה של זיכוי הרבים; מותר לדאוג למקורבים למשרה, ודאי אם הם ראויים. יש גם עניין של "מבשרך אל תתעלם"; אבל הרב העדיף להישאר נקי. הוא לא היה מסוגל לבקש, לקבל, אפילו לא לגעת בכסף. כן, אפילו לא לגעת.

עיניי ראו ולא זר. נכנסתי לחדרו של מרן יחד עם רב מארה"ב, שתורה וגדולה על שולחנו. הוא היה בעל אמצעים ובעל לב חם לתורה וללומדיה. כטוב ליבו, לאחר שקיבל הכרעה לשורת שאלות הלכתיות סבוכות שהביא באמתחתו מניו-יורק, שלף מתיק עור מהודר פנקס צ'קים דולריים. "איזוהי הצדקה המהודרת ביותר שהרב מכיר באופן אישי?", שאל. בידו עט, מוכנה לרשום כל סכום וכל מוטב.

הרב התחמק מתשובה, הגם שבאותה תקופה ניניו, בני אברכים, נישאו בזה אחר זה, ללא יכולת לשלם את המינימום ההכרחי.

לאחר תחנונים מצד האורח, נקט הרב בשם אחד: לא של בן משפחה כי אם שכן, תלמיד-חכם מופלג, חולה בגופו, שבביתו לא היה לחם וחלב. האורח רשם "50,000 USD" וניסה לתחוב לידי הרב. "לפחות שהרב יהיה שליח להעביר את הצדקה", הסביר.

פני הרב האדימו. נראה היה שהוא מתחלחל מעצם הרעיון. הוא לא הסכים לגעת בהמחאה הבנקאית, וזו נותרה סמוך למקומו בראש השולחן, כאשר הרב ממהר לקרוא לנכדו: "אריה, תיקח עכשיו, תעביר לפלוני"...

תקופה קצרה קודם לכן, היה זה איל-ההון איירה רנרט שבא לבקש ברכה. הוא הסתכל סביבו – על גודל הדירה, על הרהיטים הישנים – ונדהם מהפשטות הצועקת מקירות ביתו של גדול הדור. "הרב צריך משהו? לשפץ? אולי לעבור לבית נוח ורחב יותר? אין לי בעיה של תקציב, זו זכות שלי".

הרב הצביע על הגמרא המונחת לפניו והשיב בפשטות: "לא חסר לי דבר".

ה'נקיות' הזו, חסרונה הולך ומחמיר.

3.

השבוע חזרתי ל'קרוואן' – בית המדרש ששימש את הרב בשנותיו האחרונות. מכאן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות ישראל ברחבי תבל.

ה'קראוון' הקדוש, שקירותיו ספוגים במיליארדי מילים של תורה שנאמרו בשיעור הוותיק והמבוקש ביותר; בהכרעות הלכתיות שהיו עולם ומלואו ליחידים ולרבים; בתפילות ובדמעות; בברכות ובבריתות-קודש; בהמוני בית ישראל שבאו עם הילדים רק להציץ לרגע ולינוק חיי עולם מזיו פניו של מוֹֹסֵר התורה שבדור; ולא, ה'קראוון' איננו אך זכר לימי זוהר שנסתיימו ביום המר והנמהר בכ"ח בתמוז תשע"ב כי אם בית מדרש שוקק חיים לתורה ולתפילה עד עצם היום הזה, אשר מרן רבי חיים קניבסקי העיד עליו כמקום המסוגל לתפילה וישועה.

עתידו של הבית הגדול הזה – לוט בערפל, מוטל בסכנת הכחדה מיידית.

שני הנכדים הקרובים אליו ביותר, האחים רבי אריה ורבי ישראל לבית אלישיב, ירשו מהסבא קדישא תכונה קדושה זו של 'נקיות'. אף אחד מהם לא צבר לעצמו נכסים בחיי הרב. הם היו עסוקים במשימה אחת – לשמש את גדול הדור במסירות ובנאמנות סביב השעון. מעולם לא ביקשו לעצמם, ובדרך כלל גם סירבו לקבל כשהציעו אחרים מיוזמתם.

לצעיר שבהם, ר' ישראל, הצעתי עוד בחיי הרב אלישיב סכום כסף נכבד שיסייע בהוצאות שמחה בביתו, בשמו של מנהל מוסד שפקד את הבית וביקש להביע הכרת טובה. ר' ישראל סירב. "אין כאן שמץ של 'שוחד'", ניסיתי להסביר. "הוא בכל מקרה מגיע לכאן ונכנס לרב ושואל שאלות". אבל ר' ישראל, נאמן למורשת-הקודש, השיב באופן נחרץ: "איך יהיו לי פנים להסתכל על הסבא ולבקש ממנו שיתערב בנושא הקשור אליו? הרי אני לא אוכל להיות אובייקטיבי!".

קלי-הדעת יצקצקו בלשונם, אחרים יכנום 'פראיירים' שלא דאגו ל'יום שאחרי', אבל זאת ה'נקיות'. ואולי, אולי המידה הנדירה והקדושה הזו היא שעומדת בעוכריהם ומותירה סימני שאלה כבדים המאיימים על עתיד בית המדרש המפואר הזה. כי אם הם היו יודעים קצת יותר לעמוד על שלהם ושל מורשת הסב הגדול – הכל היה נראה אחרת.

מה הפיתרון? הסדר כספי עם בעל הקרקע הפרטי להותרת הקרוואן במקומו? העברת הקרוואן למגרש אחר? פתיחת בית מדרש בבית הגדול ברחוב חנן 10? איני יודע. דבר אחר ברור: כל אחד מאיתנו, בוודאי איש ציבור חרדי שנהנה גם באופן אישי מהנהגתו, חייב לרב אלישיב הכרת הטוב; להנהגתו, לברכותיו, לעצם קיום תורתו שהגנה על כולנו ככיפת ברזל.

וכי אתם מסוגלים לדמיין מצב שבו – להבדיל אלף אלפי הבדלות – בית ממנו פעל מנהיג פוליטי, נשיא או ראש ממשלה, ייעלם כלא היה, ואיש לא ידפוק על השולחן ויזעק – די, עד כאן?

זה הזמן לקום, לעשות מעשה. כי ה'קראוון' שייך לכל יהודי, כולל של הילדים והנכדים שלא זכו לראות בעיניהם את הפלא הגדול מרחוב חנן 10 ורק שמעו אודותיו מסיפורי השקדנים.

ופוסק הדור יזכור טובה ויחיש גאולה. כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

טורו של שלמה קוק התפרסם ב'בקהילה'.