הכה בחרדים והגדל את הרייטינג

ראיתי את מייק האמל כשהוא עמד מול המצלמות והטיח קיתונות של שנאה נגד החרדים. התאמצתי, עד כמה שאפשר לעשות זאת דרך המסך, להביט בלבן שבעין של הדובר הנאלח, שעה שהוא נקב בשמותיהם של אלי ישי ושלמה בניזרי והאשים אותם בחמורה שבהאשמות: הסתה לרצח והתרת דם. לא היה בקולו אף פקפוק בעובדה שנקבעה בזה הרגע, צבעוני על גבי מסך: החרדים אשמים.

יתקן אותי האמל אם אני טועה, ויעירו לי מאות-אלפי הצופים אם הם ראו את הדברים אחרת: לא ראיתי כל לחלוחית של דמעה בעיניו של הדובר, שהעמיד פנים של מזועזע. מזויף מדי, מלאכותי מדי. לא ראיתי צער אמיתי על חברים שמצאו את מותם. לא ראיתי על פניו כל עווית שיש לה קשר קלוש עם ההומאניות הנאורה שבשמה הוא מדבר. אם ארחיק לכת – אומר שאפילו זיהיתי איזשהו סממן קלוש של ששון, שכאילו אומר: אני מזיע יום יום להשיג רייטינג, והנה, היום מלאכתי נעשתה בדי אחרים. שני נערים נהרגו, וזה עצוב. אבל אני זכיתי לפריים-טיים.

לא ראיתי אותו, את אותו האמל, הולך לבית החולים בכדי לבקר את הפצועים. לא שמעתי אותו מביע דאגה למצבם. לא ראיתי אותו מדליק נר לזכר ההרוגים. בדבר אחד הוא הוכיח מיומנות גבוהה, מחרידה בשיאים השליליים שהיא שברה: בניצול הדם שנשפך ובהפיכתו למחצבה בלתי נדלית של רייטינג.

הוא יעשה שימוש ציני ונלוז בזעזוע הטבעי הפוקד כל בר אנוש לנוכח מקרה מזוויע של רצח נתעב – וינסה להפיק אנרגיות חיוביות של סולידריות לאומית כלפי מה שהוא מייצג, וגרוע מכך – אנרגיות שליליות כלפי המגנים את דרכו והמתנגדים לאורחותיו. מימינו ומשמאלו מקרקרים חובקי אשפתות עם שלטים מאולתרים בידיהם, ועושים בדיוק את מה שהם מתיימרים לגנות. העובדות לא מבלבלות אותם. כאחרוני הרוקדים על הדם – הם מלבים את להבות האש, מעדכנים מחדש את רף השנאה, ועל הדרך ממלמלים הברות לא ברורות על שנאת חינם ועל חורבן בית המקדש.

אני חי במדינה הזאת לא מעט שנים. מעולם, אבל מעולם, לא ראיתי שימוש ציני יותר מזה, שנעשה בדם רותח שהאדמה עוד לא כיסתה. הארץ הזו למודת פיגועים ומורגלת באירועים מדממים. הפוליטיקאים שבינינו רגילים בעשיית שימוש ציני בהלם ציבורי שנוצר בעקבות פיגוע או טבח. אבל אף פעם השימוש לא היה כל כך ציני, כל כך שקוף, כל כך נלוז, כל כך חסר עכבות.

נושאי דגל הצבעוניות, לא נזקקו אפילו לשעה של התייחדות עם הנרצחים. לא היה להם צורך אפילו ברגע קט של עיכול המאורע המזוויע שפקד אותם. לו הייתי קונספירטור פורה, עוד הייתי מדמיין אפשרות תלושה כאילו מישהו תיזמן כאן משהו בכדי לגזור קופון כלשהו.

איזו נבזות זו, לעמוד על רקע האלונקות המפונות, מאחורי האמבולנסים המייללים ולהטיח שנאה ובוז כלפי האחר. איזה גועל נפש זה, לעמוד נוכח אומה מזועזעת בכנות ולומר לה בלא להניד עפעף: אתם מזועזעים? בבקשה. הפנו את הזעזוע כלפי החרדים, לובשי השחורים. אם הם לא שלחו את הרוצח, אז לפחות את ההשראה הם סיפקו לו.

אני לא בעד בכיינות. אם זו הטקטיקה המנחה את חדלי האישים הציניקנים, אלה שדם רותח הוא עבורם מגרפת רייטינג – לא בהכרח שהתשובה מצידנו צריכה להיות התבכיינות נגדית. אבל בהחלט בער לי להציב מראה מול דובריה הלא מוצלחים של הקהילה שגאה בשנאה שהיא מפיצה, בחיץ שהיא יוצרת בעם, בשיאי האטימות שהיא מוציאה מהארון.

השעות שנוקפות גורמות לתמונה השחורה להתבהר. מסתבר שטוב עשו הדוברים הללו, שלא חיכו אפילו שעה קלה אלא מיהרו להטיל רפש בפניו של הציבור המאמין ולא חיכו ליום המחר. כי הזמן שחולף והממצאים שמתגלים, יאלצו אותם בסופו של דבר לאכול את הכובע בחוסר תיאבון בולט, להרכין את הראש בבושה, ולהודות בעובדה שבדרכם לגנות את השנאה שהם טוענים לקיומה – הם עצמם הפיצו רעל של שנאת חינם חסרת שחר. אם כי, כלל לא בטוח שהם יעשו זאת, לאור התנהגותם הלא אחראית בעקבות הרצח.

אבל גם עכשיו, כשהרקע לאירוע הרצחני הנתעב עדיין לוטה בערפל שחור – ברור לכול שהתנהגותם של הצבעונים הללו שחורה משחור. הם לובשי שחורים של משטמה, הם מגדילים את החור השחור של האיבה הלא כבושה כלפי הזר, והם הניזונים מהשחרת פניו של כל מי שמאמין בתורה וחושב שהם חוטאים ומחטיאים.

אם זה לא ריקוד על הדם, אמור לי מייק מהו ריקוד על הדם.

ארץ על תכסי דמם.