עוזי בנזימן מבקר בחריפות את התקשורת שלדבריו מבכרת את העמדה החרדית על פני עמדת המשטרה ובית החולים הדסה במקרה של האם שזכתה לכינוי 'המרעיבה'.
במאמר שפורסם ב'העין השביעית', בנזימן משווה את הפרשה האחרונה להתייחסות התקשורת לפרשת דרעי. גם אז אומר בנזימן, ביכרה התקשורת את טענות המגזר החרדי ובעיקר מצביעי ש"ס שטענו לאפלייה לרעה עד שכמה עורכי דין בעלי שם הצטרפו לעמדת הציבור החרדי ומדבריהם היה ניתן להסיק שהיה על בית המשפט להתחשב בעמדת הציבור ממנו בה דרעי.
בנזימן אינו מתייחס לתקשורת החרדית, זו כמובן מגוייסת לטובת בניה ובנותיה שסרחו (לדבריו), דבריו מכוונים לכלי התקשורת כולם. אלו הם הדברים שכותב בנזימן על פרשת דרעי ועל פרשת האם החשודה בהרעבת בנה:
על דרעי:
"זה היה חזיון מסוכן: תנועה עממית, מונהגת על ידי אנשים רבי השפעה (בהם עיתונאים), מחוללת אוירה ציבורית, שלא לומר מפעילה לחץ של ממש, להחיל על מורשע, שהוא ידוען בפני עצמו, כללים מיוחדים כדי לחלץ אותו מבית הכלא שאליו נשלח בסיומו של הליך משפטי ממושך ומעמיק שעבר את כל הערכאות. מה שעמד על הפרק לא היה (כגרסת המשיגים על ההכרעה השיפוטית) קריאת תיגר מוצדקת על עוול, אלא מאמץ הרה סכנות למלט עבריין מהעונש המגיע לו".
על האם:
"דבר דומה קורה עתה: לחץ הרחוב החרדי מאיים לסכל את ההליך התקין שבאמצעותו מבקשות רשויות אכיפת החוק לברר את האמת בפרשת האם החשודה בהרעבת בנה. כמו במקרה דרעי (ובכל פיסת חיים השנויה במחלוקת), כך גם במקרה האם והילד, ניתן לתאר את ההתרחשות בשני אופנים סותרים.
"לפי גרסת המשפחה ומקורביה, התנכל בית החולים הדסה לשלום הפעוט, ביצע בו ניסויים רפואיים שונים ומשונים, אבחן אותו באופן שגוי וגרם להידרדרות חמורה במצבו. האם המסורה ניסתה לחלץ את יקירה מציפורני הרופאים הרשעים והם, כנקמה, טפלו עליה עלילה איומה שהיא אינה בריאה בנפשה ושמצב בריאותו הגרוע של פרי בטנה נובע מהתנהלותה שלה. דוברים נשואי פנים של המשפחה ושל העדה החרדית אף טענו כי רק מניעי אגו של רופאים ב"הדסה" – שנעלבו מרצונה של המשפחה להעביר את הילד לבית חולים אחר – חוללו את הפרשה.
"מנגד, קיימת גרסת בית החולים (המתיישבת, אם יורשה לי לומר, עם השכל הישר): הילד נודד בין מוסדות רפואיים בירושלים זה כשנתיים. התסמינים שהפגין הובילו את הרופאים והמומחים שטיפלו בו לאבחונים שונים ואף משונים, שלא הצליחו לשפר את מצבו. בעת אשפוזו האחרון ב"הדסה", התחזקה ההערכה כי מקור הפורענות הבריאותית שהומטה עליו – באמו (זו השערה שעלתה כבר בעבר, לא רק בבית חולים זה, אך היא לא לוותה במעקב צמוד ובטיפול של ממש). משאוששה האבחנה האחרונה, נקט בית החולים באמצעי הריפוי המתבקשים (למשל, הרחקת הילד מאמו) – ואכן מצבו של החולה השתפר פלאים".
החשיפה הרבה של גרסת האם בתקשורת החילונית וכמוה בתקשורת החרדית גורמת לבנזימן אי נוחות במקרה הטוב, וכעס במקרה הרע, הוא מבין את הסיבות להתנגדות הציבור החרדי לגרסת בית החולים והמשטרה, אך טוען שהתוצאות הרסניות. כך לדבריו, "הליכים תקינים, שנועדים לזהות מחלה בתוך משפחה על מנת לרפא אם וילד, מאותגרים על ידי הפגנות המוניות ומועדים להישטף באלימותן. הבירור הרפואי, המשטרתי והמשפטי נעשה בצל איומים על עובדי הציבור ושליחיו – רופאים, עובדי בריאות הנפש, חוקרים, פרקליטים ושופטים – איומים שנועדו להשפיע על החלטותיהם".
וזה מה שיש לו להגיד על התקשורת החילונית שנותנת במה לגרסה החרדית: "התקשורת נותנת ידה לכך. היא (ברובה) אינה מבחינה בין תקין לפגום בפרשה הזו, ואינה מדרגת בין הגרסאות שמוסרות העדה החרדית, מצד אחד, ומוסדות המדינה מהצד השני. כמו בפרשת דרעי, מגלים עתה גורמים מרכזיים בתקשורת אהדה לעמדת העדה החרדית ונותנים לה לגיטימציה".
והיות ואת המחאה החרדית הוא מגדיר כמעשה פסול, והוא אינו מחלק בין המחאה השקטה של העדה החרדית לבין מעשי הבריונות והוונדליזם שנלוו אליה. הרי שהוא מגיע למסקנה הבאה: "תעודת ההכשר התקשורתית הזו מעמידה את ההתנהלות הפסולה של העדה החרדית על מישור אחד עם פעילותן הראויה של רשויות המדינה. התוצאה המקוממת היא השלמה של התקשורת (ובעקבותיה, של הציבור הרחב) עם תמונת מציאות מעוותת שמפיקה העדה החרדית ועם אלימות שמופעלת בהשראתה, שנועדת, וגם מצליחה, לשבש הליכי חקירה ומשפט. כנראה גם ריפוי".