הלב גואה מרגשות, הזיכרונות מציפים: השיעור הראשון, השיעור השני, הדיבור האישי בפעם הראשונה, התייעצות דחופה, שיחה נינוחה, נסיעה משותפת.
יום אחד, לפני עשר שנים, פגשתי חבר טוב, והדבר הראשון שהוא אומר לי, הוא: "משהו טוב קורה לך בתקופה האחרונה". הוא צדק. זה היה מספר שבועות לאחר שפגשתי את מורי ורבי, הרב אליהו מאיר פייבלזון.
מאז שאני זוכר את עצמי, שאלתי שאלות. לשאול שאלות זה טוב. אבל כשאתה לא מוצא תשובות, והשאלות מתחילות להכביד, ואולי גם לסדוק פה ושם את האמון, ואולי גם את האמונה... זה כבר פחות מוצלח.
אברך הייתי בישיבת מיר, וממש "במקרה" נקלעתי יום אחד לבית מדרש בעיר העתיקה. לא ידעתי מה בדיוק קורה שם, אבל המקום מצא חן בעיני, ואז הודיעו שבשעה שתים-עשרה יש שיעור של "הרב פייבלזון".
'תגיד', שאלתי יהודי יקר שלמד שם, 'זה פייבלזון מצפת?'. תשובתו השאירה אותי בהלם. היא הכילה משפט אחד, מהדהד: "הרב פייבלזון הוא אדם שיש אלוקים בליבו".
האמת? לא ידעתי מה הכוונה, ובכל זאת, המילים הללו גרמו לי להישאר לשיעור.
אני זוכר היטב את השיעור הראשון, שעסק בלימוד "פשוטו של מקרא". ולמה אני זוכר? כי זה הוקלט, ובחלק ניכר מהשיעור שומעים אותי מתווכח עם הרב הלא-מוכר שיש אלוקים בליבו... מה שלא הוקלט, זה מה שהתחולל בלבי באותו שיעור, ולאחריו.
בסיום השיעור יצאתי החוצה, והתאמצתי לעצור את הדמעות. לא הייתי מסוגל לדבר עם איש. הרגשתי שמצאתי! מצאתי מישהו שמדבר ביושר, שמתמודד בכנות, באומץ, שמוכן להניח את השאלות על השולחן, ולפעמים לומר "אני לא יודע". מצאתי אדם שמביט לי בעיניים ומקשיב, באמת מקשיב, לכל מילה שאני אומר.
לא ידעתי אז מי זה הרב פייבלזון. לא הכרתי אז את תפיסת עולמו המקיפה, הרגישה, העמוקה, המבוססת, החודרת לרבדי החיים ולעומקה של תורה. לא ידעתי אז שמדובר באחד מחשובי ההוגים בדורינו. לא היה לי מושג שמדובר באדם שמוסר שיעורים לאברכים בני עליה בכתבי האר"י. לא ידעתי שמדובר במי שגאון המחשבה רבי משה שפירא זצ"ל התבטא אודותיו "אוקמית לך גברא בחריקאי". לא ידעתי כלום. אבל ידעתי שמדובר באיש אמת עם לב ענק, וזה הספיק לי.
עשר שנים אחרי, אני מביט אחורה ומנסה למצוא מילים לכתוב על האדם ששינה את חיי - הרוחניים, הנפשיים, הזוגיים. אני מנסה לשאול את עצמי: "אז מה בעצם הבשורה של הרב פייבלזון?", וחוזר לאותן מילים יקרות: "יש אלוקים בליבו".
הלב הוא לב בשר, הרגשות הם אנושיים. הרבה אנשים מנסים להכניס את הקב"ה אל תוך הלב, וחלקם גם מצליחים. אבל אצל הרב פייבלזון יש משהו מיוחד: זה לא נעשה בכוח, במאמץ לדחוק, באלימות. תפיסת העולם המאוזנת, ההרמונית, שהרב פייבלזון באמת חי בתוכה, מלמדת שהאמונה נמצאת בתוכנו, בתוך החיים האנושיים שלנו. הרב פייבלזון מאמין בכל ליבו שהתורה מתאימה לאדם ונותנת מענה לנפשו. האמונה הזו, כשהיא אמתית, כשהיא חיה - היא מדבקת.
את המשפט "הרב פייבלזון שינה לי את החיים", שמעתי מעשרות, אם לא מאות, אנשים. גם אני חותם עליו: הרב פייבלזון שינה לי באופן אישי את החיים. איך הוא עושה את זה? הסוד הוא כנראה הצירוף של אמת וכנות, עם אמונה עזה בתורה ובאדם. זה משהו שאי אפשר לחקות. אפשר רק להביט, להתפעל ולנסות ללמוד.
כדי שהרב פייבלזון יוכל לנגוע בלבבותיהם של עוד ועוד אנשים; כדי שהרב פייבלזון יוכל לפעול בלי הפרעות וטרדות - היום הוא צריך אתכם, אותי, אותנו.
- הכותב הוא עורך ראשי של סדרת "אוצר מפרשי התורה"