'טייער קינד, בא תעמוד לידי' // טור ליום השואה

עוצר ליד קרון הבקר ששרד שעומד באותה הנקודה ממש בה מנגלה ימ"ש ערך את הסלקציה המפורסמת. עיני פקוחות לרווחה ואני רואה את סבא לוי יצחק פרידמן מגיע עם אמו לאושוויץ באותו יום שישי י"א בסיון ואיך שהם יורדים מהרכבת ועומדים בתור.

אמו של לוי יצחק מבקשת ממנו: "טייער מיין קינד בוא תעמוד איתי בתור" הוא מבקש רשות ממנגלה והוא באדיבות נעתר לבקשתו. ע"פ עדויות שעות לאחר מכן הם מתו בתאי הגזים ואפרם פוזר במקום שלא נודע. העיניים מתחילות לדמוע. מבין הדמעות אני עדיין רואה את החיוך בזווית הפה של מנגלה כשהוא נותן אישור לבקשה של הסבא ללכת שמאלה לטור של המוות.

אני ממשיך בזעם עצום לצעוד בצעדים מהירים מהרציף.

במפעל המוות והעינויים מספר אחת בעולם. הרגליים כבר רועדות. וכל פניי מרוחים בדמעות. עוברי אורח פולנים עוצרים לידי ומציעים: "אתה צריך עזרה?"

"לא, תודה" אני רוצה לענות. "עזרתם מספיק." ולא מצליח להוציא מילה.

נכנס ללאגר c מחנה לנשים יהודיות מהונגריה. מחנה שהוא בעצם צריפים מעץ שנועד בעיקרון לסוסים. דרגשי עץ דחוסים. שלושה קומות כל אחד. חמישה הם ישנו בדרגש אחד.

השלט במקום מספר שלפעמים הנשים בבוקר היו קמות מסתכלות ימינה ושמאלה ורואות את היושנות לידם מאתמול, יושנות שינת נצח! מרוב ייאוש. נשארו לישון גם. נזכר בסבתא פריידה מלכה פרידמן אשר שהתה ביחד עם בתה ביילא בדרגש דומה במחנה 'ברגן בלזן'. בסודי סודות הם הסתירו את עובדת היותם אמא ובת. ארבע שבועות לפני השחרור.

לילה אחד אמרה פריידה לבתה ביילא "ביילא אני עוזבת את העולם הלילה" "אין בי כוחות יותר" והאמא מתה מרעב ומצמא לעיני בתה ביילא.

ב3 בנובמבר 1944 הורה הימלר להפסיק את ההשמדה במחנה אושוויץ.

ב12 בספטמבר 2018 אני עומד על אדמת אושוויץ בתור ביקור.

74 שנים.
27,301 ימים.
655,224 שעות.
39,313,440 דקות.
2,358,806,400 שניות.

זה הזמן שמפריד בין התקופה שיהודי היה נכנס למחנה בקרון בשר ועובר עינויים עובד בעבודת פרך וחיי חיי סבל באכזריות עצומה או מת מוות אכזרי במיתה משונה בתוך שעות ספורות. לבין התקופה שיהודי יכול להכנס לעמוד בתור ולצאת בשלום ממחנה המוות.

כל ההבדל הוא הזמן.