בסופ"ש האחרון השתתפתי בערב פרידה והוקרה מידידי ד"ר יעקב (ג'קי) וינברג, ששימש ב-38 השנים האחרונות כפסיכולוג הראשי בשרות הפסיכולוגי של עירית חדרה. תקצר היריעה מלספר ולתאר על פועלו. איש אשכולות שהציל מאות, אם לא אלפי ילדים, פשוטו כמשמעו. נעים הליכות בצורה שלא תיאמן, ואני ועוד אלפי תלמידי ובוגרי בית הספר 'מדעים ויהדות', חבים לו רבות, כאשר הוא היה הראשון שהאמין בקונספט של מדעים ויהדות מראשית הדרך, וליווה את המקום כמעט על בסיס יומי. איש אמונה. איש אמוני שמוצא תמיד חן בעיני א-לוקים ואדם.
האירוע התקיים ביוזמת מנהלת אגף החינוך הגב' סיגלית איצקוביץ, ומאחר וד"ר ג'קי הוא איש שאוהב תורה ומחובר לתורה, התבקשתי לתת דבר תורה קצר עם פתיחת ערב ההוקרה. האירוע היה כה עמוס בתוכן, שהקציבו לי כ-3 דקות בלבד. החלטתי לומר משהו קטן ולא מורכב, ובסך הכל לקשר בין פרשות השבוע – חודש ניסן – חג הפסח המתקרב ובא, לבין חתן האירוע הד"ר וינברג הנכבד, ואולי אפילו לקשר נוסף רביעי, והוא, הבחירות שזה עתה יצאנו מהם...
הרעיון מבוסס על דברי חז"ל, ואת עיבודו לשפה העכשווית, השאלתי ממאמר של אשת התקשורת הגב' סיוון מאיר תחי'.
• • •
פרשות השבועיים האחרונים דיברו בעניין המצורע, הנושא המרכזי בפרשות הן הצרעת.
עיקרון העל בפרשה הוא ש'דיבור יוצר מציאות פיזית'.
הבה נבחן את עצמנו, האם אנחנו מאמינים בזה? האם אנו חושבים שלמילה שיוצאת מהפה, יש משמעות? האם דיבור הוא כמו מעשה, מחולל משהו בעולם או שהוא כאוויר? הצרעת אמורה להזכיר לנו את זה, למרות שבכנות, בהתחלה נשמע הדבר רחוק: המדרש אומר: "היה משה מזהיר את ישראל: זאת תהיה תורת המצורע – המוציא רע" (מדרש ויקרא רבה).
מילים אלו אינם רק 'משחק מילים', עוד מהסיפור של מרים שדיברה סרה ולקתה בצרעת אנחנו יודעים שיש קשר בין מה שמוציאים החוצה לבין מה שקורה לגוף. עוד מופיע במדרש "רוח הקודש מצווחת: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו – אל תהי קורא כן, אלא: שומר מצרעת נפשו".
הדיבור הוא ביטוי לצלם האלוקים שבאדם. בזה האדם נבדל מן הבהמה, ביכולת הדיבור, שמבטאת מחשבה ודעת. אם הוא משתמש בדיבור כמו בהמה ולא כמו בן אדם, זה כאילו הוא לוקח בן אדם ומשתמש בו כמו חמור...
זה מוביל אותנו אל המסקנה: דיבור זה דבר קדוש, יש לנו אחריות על המילים, עד כדי כך שרבי יוחנן קובע בגמרא: "אמר רבי יוחנן: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר" (מסכת ערכין). כי מי שמדבר כך, כנראה לא מאמין שעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, כנראה לא מאמין שיש משמעות למילותיו, וזה הוא שורש של כפירה!
עד כאן הבנו שהדיבור חשוב, חשוב מאוד. עכשיו נראה שהוא חשוב אפילו לא פחות מהמעשה. עד כדי שהוא מותיר רושם ומשפיע אפילו יותר ממכות פיזיות: "נמשל הלשון לחץ, ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו הוא מתחנן לו ומבקש ממנו רחמים – מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנדנה. אבל החץ – כיוון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר" (מדרש שוחר טוב).כמה מוסר השכל אנו למדים ממסקנה זו! יושב לו אדם בפינתו בהיחבא, ומשוחח לו להנאתו בטלפון עם חבר שמעבר לים, כבדרך אגב, תוך כדי שהם שחים על דא ועל הא, הם משמיעים מילות עם נימת זילזול באדם אחר, אותו אדם אינו יודע מכך, ואולי גם לעולם לא יידע, אך הכח ההרסני של הדיבור פועל את פעולתו, ולא לטובה!
ומאידך גיסא, אנו למדים מכך, כי הרי מידה טובה מרובה, כל דיבור טוב, כל מילה טובה, מילת פירגון, מילת הערכה לזולת. מה גדול כוחם! וכפי שאמר שלמה המלך ע"ה החכם מכל אדם: מות וחיים ביד הלשון!
• • •
השנה, כשאנו עדין באווירת הבחירות, אנחנו זוכים לניקוי חמץ יוצא דופן. יש הרבה חמץ לנקות. פסח כידוע הוא גם פה-סח, פה מדבר. זה חג שכולו תיקון של הדיבור. חג של דיבור מחבר ולא מפריד.
בכלל, הפה צריך לאכול ולשתות בליל הסדר, וזו המצווה, וגם לדבר ולברך ולקרוא. בחגים אחרים המצוות תלויות באיברים אחרים (לראות את הנרות בחנוכה, ליטול את הלולב עם הידיים, לשמוע קול שופר באוזן). בפסח – לאכול מצה ולדבר בדברי ההגדה, על ידי הפה.
ואכן, חופש ביטוי וחירות הביטוי באמת מבטאים שאתה בן חורין. השאלה היא רק מה אתה אומר... ולא רק היחיד מדבר, אלא האומה כולה. לעם כולו יש מה להגיד, אנחנו רוצים לומר משהו לעולם, ההגדה היא אור גדול לעולם כולו. העוצמה הגדולה זה לא לקבל את המיקרופון ואז סתם לקשקש, העוצמה היא לקבל את המיקרופון ולומר בו משהו משמעותי.
שימו לב עד כמה הדיבור דומיננטי: המצווה המרכזית היא "והגדת לבנך". החלק המרכזי בפסח אינו האוכל אלא – מגיד. חייבים להגיד "פסח, מצה ומרור". אם פסח הוא פה-סח, המפרשים אומרים גם שפרעה הוא פה-רע. הדיבור שלו רע. זיכוך הפה בחג קשור גם לאוכל, אנחנו נמנעים מחמץ, מקמח מנופח, אבל גם מדיבור מנופח.
וכאן אנחנו קופצים להקשר השלישי, ד"ר ג'קי וינברג – קשה לתאר במילים אדם כמוהו שעשה ועושה שימוש יותר יעיל ומועיל בכח הדיבור. דומני כי אין מקרה שהוא לא מצא את המילים הנכונות, המרגיעות, המנחמות והחכמות. וזאת למרות שכעולה ותיק מארה"ב המבטא של שפת האנגלית עדיין מתגלגלת בלשונו... תמיד עם תקווה. תמיד עם אופק. תמיד בדרך של אמונה. האבחון, הניתוח, ההכלה והטיפול תמיד היה בחיוב במקרים המשמעותיים והקריטיים ביותר. ד"ר ג'קי מוצא תמיד את נקודת הטוב בכל בן אדם - את נקודת האור, נקודת הכף זכות, אחרת אין שום אפשרות להצליח במקצועו. תמיד מצא את המילה הנכונה, החיובית, הטובה והמלטפת...
גם בהגדה של פסח, מוצאים אנו שיש תשובה עבור כל שאלה ושאלה. לחכם, לרשע, לתם ויתרה מכך להוא שאינו יודע לשאול. כי בדיבור ותשובה נכונה, ניתן להשפיע טוב.
נפנים ונזכור כולנו שדיבור משאיר רושם. ולפנינו הזדמנות נפלאה להשתפר בכך, כי פסח – הוא בין היתר חג תיקון הדיבור.