צביקי היקר.
השעה 12 בלילה, אני חוזר כרגע מהשבעה שלך.
אני כותב ודומע, גם לפני יומיים בהלוויה שלך כל הישיבה מיררה בבכי, והגעגוע הולך וגובר.
אני זוכר את היום הראשון שלנו בישיבה, הגעת עם אביך ר' חיים שיחי' ולי הכרות מוקדמת איתו עת היה הרב'ה שלי בחיידר - הוא נתן תמיד הזדמנות נוספת לכל ילד בכיתה, ונראה שהחלטת לאמץ את דרכו.
לא מעט הגיעו לישיבה אחרי כמה טלטולים בעולם הישיבות, עזיבה כאן ושברון שם, האמון כמעט נשבר - ואתה דאגת בכישרונך הברוך להחזיר להם את האמון בעצמם, גם שהיה נראה סדוק ולא בר תקנה.
הפכת לחבר חדר ובזמן הזה זכיתי להכיר חבר אמיתי - גילית כשרון של אדם בן 50. איש של אמון, איש של כבוד, כאילו גר איתך בחדר הראש ישיבה או לא יודע איך להגדיר את זה..
אני זוכר את הנתינה האין סופית שלך, את החיוך התמידי שהיה נסוך על פניך כאילו אתה לא סובל השכם והערב. אני זוכר את העבודה הקשה שלך, כן כן, לא ויתרת לעצמך, גם שהיו לך את כל הסיבות בעולם ובדיוק הפוך, אתה הפכת למנטור של רבים..
אני זוכר לילות קרים וגשומים בישיבה, ולפעמים לא קל יש פיתוי ויצר הרע מכאן ומשם, אבל אתה מהרגע שהחלטת שנכנסים לבית המדרש החלטת רק ללמוד! לא סתם לשבת, לא לפטפט ולא להתבטל, כך היית. מבצע את מה שאתה רוצה עד הסוף...
אני זוכר שסיפרת לי על מחלה אחרת ממנה אתה סובל כבר מגיל 7, יותר נכון לומר שבחרת לא לסבול, לקחת הכל בראייה שונה ובחרת לגבור למרות הכל.
ולמרות זאת ולמרות הכל - בדיוק הפוך.
ניצחת את הכל. הגעת להישגים שבגיל מבוגר אחרים חולמים זאת, וגם דאגת לעודד את השני להגיע לאותם מקומות.
אני זוכר את הלילות בהם בחור חלש אופי מגיע לישיבה, ואתה ללא היסוס יושב איתו כמה שצריך, כדי לבנות לו גב יותר יציב וגם להעניק לו ספר שידרבן אותו הלאה.
פתאום בשבעה מתקבץ עוד בחור ועוד בחור ומספרים על הקשר שהיה להם איתך.
רגע, אני לא היחידי? נתת לכל אחד ואחד הרגשה שהוא החבר הכי טוב שלך.
צביקי - הגעגוע אינו מרפה, אבל אתה חי ופועם בתוכנו, אתה חי בבחור שידעת לזרוק לו מילה בדקה התשעים, בבחור שאמרת לו שהבחירה שלו מעולה והוא היום נשוי באושר, בבחור שהראת לו דוגמא אישית איך עם כל הקשיים מתגברים והופכים לאיש כמוך, בבחור שדיברת איתו עד השעות הקטנות של הלילה בשעת משבר והוא היום אברך.