לא ביקשתי מהן רשות ובכל זאת אני מרשה לעצמי לכתוב כ'אחת מנשות מודיעין עילית': לו הייתי אחת מהן, הייתי מרגישה פגועה.
פגועה מזה שלא מבינים שאנחנו בעצמנו לא רוצות להיות 'סתם עצובות', אלא חפצות לנתב את התחושות הקשות שלנו לחיזוק מעשי; פגועה מזה שהפכו אותנו לכאלו רכרוכיות, שקריאה להתחזקות מולידה אצלינו 'יסורי מצפון ורגשי אשמה'; פגועה מזה שחושבים שאנחנו כאלו נחיתיות ולא יודעות 'כמה אנחנו שוות וכמה אנחנו טובות וכמה אנחנו מיוחדות'.
אז דעו לכם: לנו אין כלל ספק שאף אחד לא שוכח מה אנחנו; אין לנו ספק שאף אחד לא אומר לנו שאנחנו לא מספיק טובות במקום להודות לנו.
אבל יותר אין לנו ספק - שאנחנו לא מושלמות, ודווקא בגלל שאנחנו מאוד טובות, אנחנו צמאות למי שיורה לנו שביל, אליו ננתב את העצב והפחד.
דבריו של רבה של מודיעין עילית, בהספדו בהלווית הרוגות התאונה
נכון שכל אחת מאיתנו יכולה לבחור להנציח את חברותינו ז"ל בכל דרך שנרצה, אבל טוב לנו שיש לנו מנהיגים רוחניים שאנחנו מאמינים בהם, שנותנים ציוני דרך וכיווני חשיבה מנקודת מבטם (לאו דווקא 'הוראה מיוחדת ומדוקדקת'. גם לא 'האשמה קולקטיבית' או 'ידיעה ברורה').
זו דרכינו. לא רק בזמן אסון, אלא בכל מהלך חיינו.
תפסיקו לחשוב עלינו שאנחנו עדר נשים מסכנות, שמישהו מחליט בשבילנו. אנחנו בחרנו בזה, בשמחה ובאמונה.
זה מקל עלינו, זה מרגיע אותנו, זה עוזר לנו לבצע את מה שאנחנו בעצמינו רוצות ולא תמיד יודעות מה ואיך. זה לא מוליד אצלנו יסורי מצפון ורגשי אשמה, ובוודאי לא מפריע לנו לטוהר, לשמחה ולצחוק הנעורים המתגלגל...
ודרך אגב, נכון שאנחנו מחזיקות עיר שלמה על כתפינו מבחינה גשמית ורוחנית, אבל לא לבד. גם לא כמעט לבד. יש לנו שותפות מלאה עם בעלינו לומדי התורה בעמל וביגיעה, וביחד אנחנו משפיעים על העיר שפע רוחני וגשמי. אנחנו מאמינות בזה באמת ובתמים. זה העושר שלנו. זה האושר שלנו.
שנזכה תמיד רק לשמוח ביחד.
"מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב עוונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם" (רמב"ם, הלכות תעניות פרק א').