היה היו ימים. "ראשית צמיחת גאולתינו", הם קראו לזה. המנטרה השדופה "ציונות", הייתה אז מילה מקודשת, סגנון חיים ובעיקר דגל עליו נחרת בדם ויזע - השמדת היהדות הצרופה והישנה, עולם חדש נקימה.
מלחמה מקודשת בה' ובתורתו הישנה והעתיקה, פרץ של נאורות אפף אז באופוריה את מנהיגי המדינה וחוזיה, פאותיהם של מאות רבות מאחינו שעלו ארצה במבצעי-בזק נגזזו, הם המירו דתם לדת ה'ציונות'.
לכבוד היה ההשתייכות למפלגה הנכונה, לזרם שהבטיח, עולם ישן עדי יסוד נחריבה.
הם היו אנשי המחשבה, ההגות, המשכילים, ואנו קומץ החרדים שנותרו, הפתטים, הפרזיטים, אוכלי-חינם, ובתמצות - פסולת אנושית מיותרת.
אלו היו ימים. ה'ציונות' שלטה בעוז, אך כמה כואב, מה שאינו נצחי - קורס ומתמוסס.
62 שנה עברו, חלפו להם - כלא היו.
אולי זה זמן נצח באופנה חולפת, בשליטה של אישיות, ובכל מושג טכני אחר. אך וודאי שלא במה שאמור להיות דרך מקודשת, דת ואמונה, וסגנון חיים.
בדבר כזה, 62 שנה הרי זה כלום, אפס, כרגע חולף.
מהי 'ציונות' היום? אסופה חולנית, של אספסוף חילוני מנוון. אותה 'ציונות' שהתיימרה להיות דת למשכילים ואנשי רוח, היהודים האמיתיים אך לא שומרי התורה, מאמיני התנ"ך אך לא מקיימיו - הפכה לשלד רקוב.
צאו לרחובה של עיר ושאלו כל ילד, מי הוא הזוכה ב'כוכב נולד' ומיהו להבדיל 'הנביא הראשון'.
אין ספק, כי מרביתם עד כולם ידעו לענות על השאלה הראשונה בלבד. איה המסורת ואיה הערכים הבודדים שעוד היו?
לא יכלתי לעצור את דמעותי, כאשר שמעתי על פגישתו של מאיר פרוש עם נשיאת ביהמ"ש העליון בעייניש בעניין ה'חינוך החרדי'.
מי שאינו זוכר את הימים שהיו, הימים בהם 'חינוך חרדי' היה מושא לרדיפה שאין עם מי לדבר עליו בכלל.
ימים שבהם כל סמל חרדי היה למשיסה, אינו מבין שמשהו קרה, משהו עצום וטוב - הציונות הוותיקה פשטה רגל, ותחתיה קם לו גוף מנוון חסר רגליים וידיים, ההפרדה בין דת למדינה שכה צרמה, אבדה. אין דת ואין מדינה.
אחיי החרדים, הגיע הזמן להפסיק לשרוף את הדגל - כבר אינו מסמל כלום, גם להניפו זו כבר בושה. דגל ה'ציונות' עומד לו מורכן בראש מושפל, לא בחצי התורן אלא בתחתיתו.
נראה לי שעתה, גם אנו יכולים לחגוג את 'יום העצמאות', לא היו ימים יפים לישראל מימים אלו, למרות כל מלחמות ח"כינו עבור תקציבים, הרי רובה מבוססת על צריכת כותרות נואשת ביומונים, ליום פקודה, יום הבחירות.
הציונות שכה צרמה לנו - בטלה, זהו. מדינת היהודים שבה לשרת את מטרתה האמיתית, מאות אלפי חרדים שחיים בה בשקט יחסי, רבבות דתיים שקלטו את הדרך, תנועות תשובה המוניות וחלומות ציונים שהתנפצו - מהווים את האידיליה האמיתית.
בואו אחיי, נחגוג כולנו! דרכינו אמנם לא בחגיגה מתמנגלת, אך אם חציו להשם הוא בלימוד תורה, אזי מחר העת, להתחזק בלימוד תורה, אלו הימים שגם הרב שך היה מכריז "אמרו הלל בברכה".
חג עצמאות (חרדי-אמיתי), שמח!