השמאל בישראל ידוע באהבתו 'אהבת חינם' לכל דכפין, בדגש ל'קהילה', בוודאי ל'בני המיעוטים' הערבים, וביותר הם יפגינו את אהבתם החינמית, לשונאי ישראל, לרוצחים שרצחו ברוב שנאתם את בני עמנו.
כי שלום עושים רק עם אויבים, וכמה שאתה יותר אויב ככה אפשר לעשות אתך יותר שלום... זה ברור ונכון, כי עם חברים אין מה לעשות שלום...
השמאל מתמוגג לנוכח השונה, המשונה בהווה גם עם השונה בעבר, ואפילו יהיה מוכן לפרגן עם מי שיתחייב להיות מוזר ומשונה בעתיד...
ואם השונות היא בניגוד להלכה היהודית - הרי זה משובח, לשיטתם המעוותת.
האהבה הגדולה של השמאל בישראל היא לשנוא שנאת מוות את מי שלא מאמין באג'נדה שלו. שם אין סליחה, אין כפרה ואין תקווה, וכל המפשטים הנבובים של שלום עושים עם אויבים - נעלם כלא היה.
שם, הם יתקפו, ישפילו ,יפשילו שרוולים וידברו בשפה שלעולם הם לא יפנו כנגד מפגע רוצח.
אבל יש גם הפתעות... הנה לכם איש ימין, לפחות בא מרקע שכזה, הלא הוא נשיא מדינתנו, מר ראובן ריבלין, שלמרות שהוא בא מהימין, ולמרות שבעבר הוא דיבר על ארץ ישראל השלמה ששייכת לעם ישראל - עתה כבר בן עמי, שהוא לגמרי במקרה גם 'נשיא מדינתי', חבר לו לשמאל, או אז מיד הוא הפך להיות 'חיה מוגנת' כזו שאסור להתבטא כנגדו, כל מילה שתיאמר נגדו תעבור לבדיקה שמא יש בה משום הסתה לרצח או משהו בדומה לו, כי הרי הוא 'נשיא המדינה של כולם', ריבלין הוא בכלל 'כבוד הנשיא'.
לשיטתם, ראש הממשלה ובכללה הממשלה כולה, הם חבורת דגנרטים שלקחו שלטון לא להם, ובחרו בדרך ובאג'נדה שאין לה כל לגיטימציה בחוק.
עובדה, רבים מהחלטותיה נפסלים על ידי שופטי בג"ץ...
החודש הזה נבחר להיות חודש של 'פסטיבל רבין', ואינני מזלזל חלילה בראש ממשלה שנרצח בידי רוצח מתועב. ראש ממשלה שהיה רגיש לזולת, רגיש לנושאים הדתיים, איש שהיה לו כבוד לכל אדם באשר הוא - בדגש לרבנים וראשי ישיבות.
היו לו גם זכויות רבות בביטחון ישראל - ולא נרחיב בעניין.
הוא נרצח בשל דעותיו בעניין השלום המדומה, והלוואי ולא היה טועה, והלוואי והיה מוסר עוד חלקים מארץ ישראל - והעיקר שהיה מביא שלום אמת, כמו בין שאר מדינות העולם (לא השלישי). לצערנו הרב, חזונו היה משגה וטעות, והמציאות שהיא חזקה מכל דבר אחר, הוכיחה באופן הברור ביותר את הכישלון הצורב - וגם בעניין זה אין צורך להרחיב.
כל בר דעת באשר הוא מבין, שבשל רצונו העז להביא שלום על ישראל, הוא לא היה צריך לקפח את חיו ולהירצח על יד בן עוולה - בשום פנים ואופן.
אך במקום שאירוע מזעזע שכזה, היה מובל לצורכי שלום, אם לא בין העמים, אז לפחות בתוך העם שלנו, הוא מובל מיומו הראשון של יומו האחרון של רבין על ידי חבורת שמאלנים, למקום של שנאה ומחלוקת.
נכדתו של רבין המנוח, נועה, עמדה ביום הראשון 'לפסטיבל רבין' בהר הרצל, והצליפה בראש הממשלה, שישב מולה עם כל בכירי הממסד, משל זה היה רבין בזמנו שהימין הצליף בו. כאילו לא למדה דבר.
השנאה שהיא הפגינה למי שמשמש בתפקיד שאותו מילא סבה, שהיה שנוא העם באותה העת, וסבל סבל רב מאותה שנאה. היא יורה לעברו של בנימין נתניהו ומצליפה בו, כאילו היה הוא זה שרצח את סבה.
אף אחד לא מחה, התקשורת ליקקה את האצבעות, לא רק בשל העובדה שלנועה הנכדה מותר הכל - אלא בעיקר כי דבריה מתאימים 'כמו כפפה ליד' של הוגי הדעות בעיתונות החופשית.
אתמול (מוצ"ש) בעצרת נוספת שנערכה בכיכר רבין ובה עלה השר הנגבי לדבר, הקהל המשולהב אף לא נתן לו להשלים מילה ועמד מול וצעק 'בוז' תוך כדי שריקות מרעישות ממשרוקיות שחולקו מבעוד מועד על ידי אנשים שוחרי שלום, איך לא...
נדמה כי המילה צביעות היא מילה מצועצעת משהו, ביחס למה שהיה שם.
ציפי לבני שבעברה גם היא הייתה בגוש הימין, ואף שאפה לתפקיד ראש הממשלה מטעם הימין, התנגדה להסכמי אוסלו, ולא הייתה שונה מהשר הנגבי ושאר החברים בליכוד ובימין, אך ציפי עברה תהליך של 'הכשרה' למרות מה שהייתה, ואף שמעולם לא התנצלה על "חלקה ברצח", כביכול.
אך די בכך, שכמו ריבלין היא ידעה לפנות פניה חדה שמאלה ללא איתות, ובכך התחברה כאחת, ל'אג'נדה הנכונה' בה מחזיקים קהילת 'פסטיבל רבין', בית המשפט העליון והעיתונות השקולה בישראל.
לדידם, שלום בין אחים ניתן לקיים, רק כאשר נסכים לדעותיהם, נאמץ את השקפת עולמם, ורצוי גם שנהיה שונים ומשונים.
אז שיחכו לנו...