פניו של האדמו"ר הקשיש מספרות את הסיפור. סיפור על זוועות השואה, על ניסים ואמונה, ומפעל חיים של למעלה מ- 50 שנה.
האדמו"ר מקאליב, הרב מנחם מנדל טאוב, הוא אחד האדמו"רים הידועים במגזר החרדי אך גם השונה בהם, ההבדל הבולט ביותר הוא דווקא ההבדל החיצוני - הרב, בשונה משאר האדמו"רים נטול זקן מלא בפניו עדות לזוועות שעבר בתקופת השואה. עד היום אף אחד לא יודע לומר בוודאות מה הסיבה לכך ובמשך השנים עלו מספר גרסאות אפשריות - הראשונה טוענת כי קצין גרמני משך בחוזקה בזקנו של הרב וקרע אותו בברוטאליות שלא מאפשרת עד היום לצמיחה מחודשת של הזקן ואילו גרסא נוספת, רווחת יותר בקרב מקורביו של הרב, היא שהגרמנים ביצעו בו ניסויים כימיים המונעים את צמיחתו של הזקן.
האדמו"ר מקאליב הוא הנצר האחרון של חסידות קאליב. אביו נפטר זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וששת אחיו נספו במהלך השואה. בתום השואה עבר הרב לשבדיה שם פגש ברעייתו , ניצולת שואה גם כן, ועברו לארצות הברית ולאחר מספר שנים עלו לארץ ישראל שם הקים הרב את מוסדות קאליב.
את עיקר יומו ועיסוקיו מקדיש הרב לפרויקט חייו- הנצחת השואה במגזר החרדי. הוא כתב אינציקלופדיה לתיעוד והנצחת השואה, בכל מוסדותיו מלמדים ומוזכרים אירועי השואה ובשנים האחרונות הוא שוקד במרץ על הקמת מוזיאון שואה מיוחד למגזר החרדי. אנשיו מסבירים כי כיום ישנה בעיה לציבור החרדי להגיע ל"יד-ושם" שכן במוקם תמונות רבות שלא מתאימות לציבור החרדי וכי יש צורך אמיתי במקום בו הציבור החרדי יוכל לבוא ללמוד, לראות ולהנציח את השואה.
על פי התוכנית במוזיאון שייקרא "מוזיאון אני מאמין" יהיו תמונות ותצלומים מימי השואה אך בעיקר תכנים המתאימים למגזר החרדי כמו חדר תולדות גדולי ישראל שיקבץ תמונות וסיפורים על רבנים ואדמו"רים לפני השואה ובמהלכה, חדר שיכלול תמונות וסיפורים על מסירות נפש של יהודים עבור קיום מצוות כולל אביזרים אוטנטיים מתקופת השואה כמו תפילן ישנות וספרי קודש, ועמדת הנצחה בה יתקיימו מנהגי האבלות הדתיים של הדלקת נרות ולימוד משניות לזכר הנספים.
הרב אינו מתראיין לכלי תקשורת 'חילוני' אך באופן מיוחד ולקראת יום שואה הסכים הרב להיפגש לשיחה ארוכה על האירועים שעבר ומפעל חייו.
בשכונה חרדית בירושלים יושב הרב במוסד הנקרא "מרכז שמע ישראל" ולא סתם- לפרויקט חייו, הנצחת השואה, קרא הרב "שמע ישראל" על שם ההבטחה שנתן באם יינצל מהתופת- "היינו קבוצה של 20 אנשים בגטו ורשא ורצו לזרוק אותנו אל האש, אמרתי- ריבונו של עולם תן לי לחיות ואני מבטיח לך שאני יגיד "שמע ישראל" עם יהודים חיים. פתאום נפתח שער ובאו קצינים וביקשו לקחת אותנו לעבודה וברחנו משם וככה ניצלנו". הוא מספר.
בקיר שממול עיניו של האדמו"ר ממוסגרת בגדול "מגילת היסוד" שליוותה את הקמת המוסדות בה נכתב "קול דמי אחינו ואחיותינו זועקים מבין תלי האפר במדבר הגדול של אושוויץ, טרבלינקה ורשא ועוד: אתם הנשארים בחיים אל תשכחו אותנו" ועליה חתימות כל הרבנים הגדולים בישראל. גם בסידורי התפילה של מוסדות הרב מונצחת השואה ואפילו לתפילות בנוסח הקבוע תיקן הרב הוספה שלא נמצאת בשאר הסידורים לפיה בסוף התפילה יש להוסיף את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו השם אחד" ואף נכתב בסידור הערה ש"יתפלל במחשבה שששת מיליון הקדושים והטהורים שהלכו על קידוש השם יבקשו רחמים עלינו".
הרב עצמו בשנות השמונים לחייו נעזר בזכוכית מגדלת לקריאת הכתוב, מאחורי כסאו תרופות רבות עדות למצב בריאותו הרופף ודיבורו חלש , אך כשהוא מספר על האירועים בשואה נראה כי הוא חי אותם מחדש "כשהתחיל המרד בגטו ורשא הגיע אדם עם רובה שהניף אותו למעלה זה היה סימן שהמרד התחיל ובתוך מספר שעות התחילה הפגזה שכמותה לא ראה בן אנוש, הייתה אש בכל מקום, כדורים כמו גשם, גופות כיסו את הקרקע, אבל גם שם אנחנו ניצלנו ראינו ניסי ניסים כל הזמן".
כשמדברים על זיכרון יום השואה הרב נחרץ יותר "אנחנו בעצמנו מכחישי שואה. אם אנחנו לא זוכרים את השואה מדי יום ולא עושים שום דבר בשביל להזכיר אז אנחנו מכחישים. אין לנו סבלנות, צריך אפילו דקה אחת ביום להזכיר את השואה אני אומר למי שלא יכול, שעסוק, תגיד רק את הפסוק שמע ישראל ותחשוב על השואה. שנזכור".
בעוד אדמו"רים אחרים עוסקים רק בחיי הקהילה שלהם האדמו"ר מקאליב דווקא מוטרד מאד ממצב החברה הישראלית כיום "בתקופה ההיא לקחו אותנו לחדר סגור ובמשך יומיים לא נתנו לנו לאכול ולשתות, לכל אחד מאיתנו היו כמה פירורים של לחם בכיס הקטן בחולצה ובערב הוצאנו אותם וקיבצנו אותם ביחד שאם לאחד מאיתנו יקרה משהו אז שהשאר יוכלו לאכול את הפירורים. היינו מוכנים לתת פרורים אחד לשני, היום לצערי יש שנאה רבה. אסור שאחד יזיק לשני. אין היום דתיים וחילונים יש דתיים וכאלה שפשוט לא יודעים. אם יהודי יזיק ליהודי איך אפשר לגור בארץ ישראל?!" אומר הרב.
בשל האירועים שעבר ובניגוד לתפיסה החרדית שאינה מקדשת את ארץ ישראל חוזר הרב על מסרים ציוניים שלא יביישו גם את ותיקי מייבשי הביצות "צריך לקרב אנשים לארץ ישראל, אסור שאנשים ירדו מהארץ. ירושלים היא הלב של מדינת ישראל". הוא קובע בנחרצות.
הרב צלול מאד בדעתו , ונשמע מוטרד במיוחד ממצב החינוך בארץ "הנוער הולך בדרכים עקומות, מורים מפחדים מתלמידים, ילדים שאוכלים סמים. אפילו ילדים קטנים. אנחנו בונים לעצמנו שואה. צריך לצעוק על זה. לעשות פעולות למנוע את זה".
על רקע מסרי הקירוב נשאל הרב על הכעס על החרדים שלא עומדים בשעת הצפירה "יש לי גבאי כבר 45 שנה, בכל פעם שהוא שומע צפירה הוא הולך מהר ולוקח משנה ולומד לזכר הנספים. זאת הדרך שלנו. הדרך איך לזכור היא פחות חשובה יותר חשוב הוא לזכור ולא לשכוח ולא רק פעם בשנה.".
הרב מדבר בשיטפון ומספר שלל סיפורים ומשלים עד שמגיעים לנושא אחד- הזקן - "על זה לא מדברים. זה ביני לבין הקדוש ברוך הוא. הכי חשוב שאנשים יבכו ביום הזה. שיזכרו".