ברגעים אלו אני חוזר מהכנסת ספר-תורה וכולי מלא התפעלות, מהסוג החזק.
התפעלות ממה שראיתי.
ראיתי חברים שלקחו את המושג חברות והגביהו אותה לגבהים חדשים שטרם יצא לי לפגוש.
חברים, שנשארו נאמנים בגוף ובנפש לחבר שעזב אותנו בטרם עת.
חברים, שלמרות ההבדלים הניכרים ביניהם - בלבוש, בדיבור ובמעשה, משהו חזק איחד אותם, ההבנה שהמתנה הכי גדולה שהיו יכולים לתת לחברם, זו הכנסת ספר-תורה על שמו.
השמחה והריקודים שאי אפשר היה לטעות שהם אמיתיים ורוחניים ביותר, לא פסחה אפילו על אלה שביום יום נושא זה לא מורגש במיוחד. ומסתבר שביום פקודה כולם ללא יוצא מן הכלל מתייצבים ומראים את אהבתם לתורה ולחברם ז"ל.
ראיתי ליטאים וחסידים, אברכים ובעלי בתים, יראי שמים יותר וגם פחות, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל חוו את אותה העוצמה של שמחת התורה.
בפרשת השבוע האחרונה, פרשת וילך, משה רבינו קם ממקומו, והולך להיפרד מכל השבטים, שבט אחר שבט ולאחר מכן קורא לכולם ומעביר להם את אחד המסרים הכי חשובים לפני מותו.
משה לקראת סיום כתיבת התורה הקדושה, והוא מסביר לזקנים ולכל העם שהתורה הזאת היא ורק היא תוכל לשמור עלינו.
אם נקיים אותה, יהיה לנו הכל - ואם נברח ממנה, נאבד הכל.
הוא מבקש מהזקנים שחוץ מספר התורה המקורי שהוא כותב וישכון לעולמים בארון הברית, חובה עליהם לכתוב כמה שיותר מגילות קלף עם העתק מדויק של מה שכתוב בספר התורה המקורי.
העתקים שיעברו מאב לבן, ממשפחה למשפחה, מדור לדור - וכמה שיותר יותר טוב, וכך גם פה הערב אצלנו, עוד עותק חשוב של ספר-תורה שעובר לעם ישראל.
הערב, "החברים של יאיר" קיימו את בקשתו של משה רבינו לפני מותו.
וככה ממשיך משה ומסביר את חשיבות שמירת התורה על שלמות עם ישראל בארץ ישראל. וההיסטוריה הוכיחה שכך באמת קרה, כל ההבטחות של הקב"ה על מה שיקרה לעם ישראל אם לא ישמרו את התורה, הכל באמת קרה.
לעם ישראל היה הכל ובשפע, אך הם בחרו לעבור על שלושת העבירות החמורות שהם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (בתקופת בית ראשון) ובהמשך גם עניינים קשים של בן אדם לחברו (בתקופת בית שני), ואכן הקב"ה פרע את מה שהבטיח, הסתיר את פניו וממילא קרו כל הצרות. עם ישראל גלה, וארץ ישראל התרוקנה. וכמו שהבטיח, עברו הרבה שנים וארץ ישראל חזרה להיות בגדולתה, עם שפע ומלאה בברכה.
אך אל לנו לשכוח ואל לנו להיות שאננים, אם לא נשמור על התורה כל אחד כפי יכולתו, ומי שקשה לו לשמור, לפחות שלא יפריע, כל הטוב הזה יעלם.
אבל בדקות אלו אני מרגיש הכי בטוח בעולם.
אם זה עם ישראל, אם זאת העוצמה של אהבת התורה, עוצמה של דיבוק חברים אמתית, חברים שמסרו את זמנם וכספם כדי לשמח את החבר שלא איתנו פה, בטוח אני שהקב"ה מסתכל מלמעלה ומחייך חיוך של נחת.
אני מאחל לכל עם ישראל, ממש לכולם, אפילו לאלה שרחוקים מהתורה, שיבינו שללא קיום המצוות וכמובן מתוך אהבת חינם בין איש לרעהו כל הטוב הזה יעלם, אז תודו לקדוש ברוך הוא כל יום על מה שנותן לנו, ושתהיה לנו שנה מתוקה, שלווה, עם שמחה ובריאות לכולם.
נ.ב.
אגב, שימו לב למשהו מעניין. בשלושת הפרשות של תקופה זאת, תקופת הימים הנוראים, באחת מהן יש שלושים פסוקים (וילך), באחת ארבעים (ניצבים) ובאחת חמישים ושתיים (האזינו).
ומעניין שמספרים אלו הן בדיוק תחנות התשובה שלנו.
מי שצדיק, עשה תשובה בשלושים ימים של אלול, יש כאלו שלקח להם ארבעים יום עד יום כיפור, ויש כאלו שמותחים עד הרגע האחרון, עם 52 ימים עד הושענה רבה.
גמר חתימה טובה לכולם,
עמירן דביר